מנחת חינוך · סימן נ״ו, ז׳

והנה במש"ל דעת רא"ש וטור דאשו משום חציו חייב מיתה על נפש וכ"ה בתוס' ב"ק כ"ו ד"ה אילימא וסנהדרין דע"ז ד"ה סוף חמה. אך בר"מ פ"ג מה' רוצח ה"י כ' שם דכפתו והניחו בחמה פטור בד"א בסוף חמה לבא משמע אפילו הזיזו ממקומו והניחו שם פטור מבואר דאשו משום חציו פטור דזה הוי כמ"ד אשו משום חציו ע' בתוס' במקומות הנ"ל ותבין. וע"כ נראה דהר"מ היה קשה לי' קושית התוס' ב"ק כ"ג דהקשה מאי בינייהו משום חציו או משום ממונו והיה יכול לומר נ"מ זו לענין מיתה ע"כ סובר הר"מ דבאמת פטור ממיתה וגם סובר דפטור משום טמון אך בד' דברים חייב דקיל ממיתה עיין בפנים מאירות שכתב כן. אך קשה היאך כ' הר"מ דמדליק גדיש והי' עבד כפות לו וגדי ונשרף פטור והטעם דקלב"מ כמבואר בש"ס. ואי ס"ל דא"ח מיתה אם כן למה פטור וגם בש"ס ב"ק כ"ב מבואר להדיא דלר"י דאשו משום חציו חייב מיתה ופטור על הגדיש מטעם קלב"מ. ואפ"ל דאע"ג דא"ח מיתה ב"א לדעת הר"מ מכל מקום כיון דמ"מ ה"ל מזיק בחציו ורוצח כמ"ש הר"מ אם כן על כל פנים ה"ל רודף ומצוה ביד איש ישראל אם רואה שא' רוצה להרוג חבירו בגרמות המבוארים שם להרוג את הרודף אף דלאחר מעשה לא יהי' חייב מכל מקום ה"ל רודף אם כן פטור מטעם רודף דרודף ששיבר את הכלים פטור. אך לר"ל דסובר דהוא משום ממונו ה"ל גרמא רחוקה ולא ניתן להצילו בנפשו ע"כ שפיר פסק הר"מ דפטור מטעם קלב"מ היינו מטעם רודף. ומכל מקום ד"ז חדש הוא וצ"ע אם ניתן להצילו בנפשו בכה"ג דרוצה להרגו באופן דאין חיוב מיתה עליו לאח"כ ויבואר אי"ה במקומו. שו"ר ברשב"א כ' דלר"י דאשו משום חציו ה"ל רודף ע"ש. ונראה דאם אנס אחד לחבירו שיהרוג את ישראל בא' מדרכים הללו ואם לאו יהרוג אותו דיהרג ואל יעבור אף דאין ח"מ בהריגה וה"ל כאמרו תנו לנו א' כו' דג"כ אין חיוב מיתה על הנתינה ומכל מקום יהרגו וזה היה אביזרי' דש"ד ויבואר אי"ה לקמן פ' אמור: