מנחת חינוך · סימן נ״ו, א׳

לדון כו'. דינים אלו עיין ר"מ ה' נ"מ פי"ד ובטוש"ע ח"מ סי' תי"ח והדינים כ"ה בקיצור. המבעיר בין בחצר חבירו בין בחצר שלו והלכה האש ברוח מצוי' ושרף ממונו של חבירו הן מחובר או תלוש או ליחכה אבניו ונירו חייב לשלם נ"ש מעדיות שבנכסיו ואפילו פעם ראשונה ודוקא שלא הרחיק כראוי אבל אם הרחיק כשיעור שלא יוכל הדליקה לעבור ומכל מקום עברה והזיקה פטור ומכח כ"ש הוא. ודעת רא"ש וטור מובא בהגהת רמ"א דשיעור הרחקה דוקא אם הדליק בתוך שלו כיון שברשות הדליק א"ח בהרחיק כשיעור אבל הדליק ברשות חבירו כיון דלא הדליק ברשות חייב אפילו עברה כמה מילין. ולכאורה נראה דל"ד אם הדליק בשל חבירו ועברה האש מרחוק ושרף ממונו של זה שהדליק בחצרו אלא אפילו שרף של איש אחר חייב אפילו בהרחקה כיון דלא היה לו רשות לעשות הבערה כ"נ מסתימת דבריהם. והאש הוא מאבות נזיקין ויש לו תולדות כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' חייב מחמת תולדות אש עש"ס ובש"ע. והנה בין שעברה האש להדיא או אפילו היה גדר שלא יכלה האש לעבור ואחר שהבעיר נפל הגדר שלא מחמת האש ועבר האש והזיק חייב אם היה יכול לגדור דזה דומה לשורו שהזיק ה"נ שהיה לו לשמור את הדליקה כ"ה בש"ס ור"מ וש"ע ועבב"ק כ"ב פליגי ר"י ורשב"ל ר"י סובר אש שחייבה התורה היא משום חציו דהוי כזורק חץ ומזיק את חבירו ור"ל סובר אשו משום ממונו כשורו ובורו שהזיקו. והנה מ"ד אשו משום חציו כ"מ שפשע ולא שמר גחלתו אפילו לא הדליק האש בעצמו חייב משום חציו ומ"ד משום ממונו מכל מקום חייב אפילו הדליק באש של אחר כ"כ התוס' וערש"י ומסקנת הש"ס דר"י סובר משום ממונו נמי וע"ש הנ"מ. והנה הלכה כר"י נגד ר"ל וכ"פ הר"מ והנה בדליקה יש כאן חציו וממונו אך בדין שכתבנו אם נפל הגדר דבשעה שהבעיר האש לא היתה ראוי להלך לשם ולהזיק אך מכל מקום חייב זה ל"ה משום חציו וחייב רק משום ממונו עיין ש"ס שם ויבואר בסמוך הנ"מ.