מנחת חינוך · סימן נ״ד, ח׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ודוקא בטוען ט"ג ונשבע חייב בכפל אבל בטוען טענת אבד ונשבע פטור מכפל ודוקא אם פוטר עצמו בשבועה זו חייב כגון בש"ח אבל בש"ש דחייב בגנבה ואינו פוטר עצמו בשבועה פטור מכפל ומכל מקום משכחת לה בש"ש ג"כ ד"ז בטוען טענת לסטים מזויין דפטור דהוא אונס וחייב בכפל כי לסטים מזויין הוי גנב כמבואר בש"ס ופוסק הר"מ גם כן כן. וכן שומר אבידה שנשבע דהוי ש"ש מכל מקום אם נשבע שנגנב בלסטים מזויין פוטר עצמו וחייב כפל אם באו עדים שהי' ברשותו ובשואל לא משכחת לה ד"ז כי הוא חייב אפילו באונסים ואינו פוטר עצמו בשבועה ע"כ פטור מכפל כן מבואר בר"מ מהש"ס דב"ק ולדעת הסוברים דשומר אבדה הוי ש"ח ע' בטור אפילו בלא לסטים מזויין שייך ד"ז. ואם נשבע בחנם כגון שטען טענת אבד ונשבע דנפטר ואח"כ טען שנגנבה ונשבע ובאו עדים פטור מכפל. ומבואר הטעם בגמרא לא מטעם דקנה הגנבה להתחייב באונסים רק מטעם שכבר יצא ידי הבעלים בשבועה הראשונה ועבמ"מ על הא דכתב הר"מ בדין ש"י קודם השבועה דפטור כתב דגזירת הכתוב הוא ולא מטעם שנעשה כגזלן ע"כ כאן אף שנעשה גזלן בשבועה הראשונה מכל מקום הי' חייב כיון דלא ש"י רק הטעם דפטור דיצא ידי הבעלים ע"ש. ובאמת הר"מ בדין ש"י כתב וז"ל כיון שש"י נתחייב בו וקנהו נראה דהטעם מחמת שנתחייב לא מטעם גזה"כ. ע' בהג"מ דבש"י סובר הר"מ מטעם קנין ובטענת אבד אינו סובר רק הטעם שיצא ידי הבעלים ע"ש. אך באמת צ"ע דהר"מ כאן לא כתב כלל הטעם דיצא ידי הבעלים רק ז"ל שכבר יצא הפקדון מרשות הבעלים בשבועה הראשונה והיינו שיצא מידי הבעלים והוא קנאו ע"כ פטור דלא כהמ"מ שכתב דהר"מ סובר כאן הטעם יצא ידי הבעלים רק כתב להדיא דהפקדון יצא מידי הבעלים ע"ש ותבין וצ"ע. ובספ"י האריך שם ואין כאן מקומו עוד מבואר בר"מ מהש"ס דטט"ג בפקדון ונשבע ובאו עדים שהי' ברשותו וחזר וטט"ג ונשבע ובאו עדים שעדיין ברשותו אפילו מאה פעמים חייב כפל על כל טענה וטענה וכו' וע' תוס' והרב המגיד שתמהו כיון דא"ח כפל בקפץ ונשבע רק עפ"י פסק ב"ד אם כן כיון דבאו עדים על שבועה ראשונה שבשקר נשבע הו"ל חשוד על השבועה והיאך פסקו לו הב"ד שבועה בפעם שנית דפסול לשבועה וע' תוס' שתי' דחשוד על השבועה אינו פסול אלא מדרבנן ומה"ת כשר לשבועה ועקצה"ח מה שפלפל בזה בסי' צ"ב סקמ"ו ואין כאן מקומו. והרב המגיד תי' כגון שעשה תשובה בינתיי' או בב"ד אחר ע"ש. ודין זה תמוה היאך חייב כפל על השבועה השני' כיון דבאו עדים שבשקר נשבע נתחייב באונסים אם כן השבועה השני' שנשבע שחייב אינו כפירת ממון כלל אם כן אין כאן שבועת הפקדון אפילו אם נאמר דדוקא דש"י קודם השבועה מטעם גזירת הכתוב אבל לא משום חיוב אונסין היינו דלא נודע בשעת תביעה שנתחייב באונסין אם כן בשבועה פוטר עצמו מממון אבל כאן אינו פוטר עצמו מממון כלל דנתחייב באונסין אין זה כפירת מממון כלל ועדיף ממאי דאמרינן דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ולא הוי כפירת ממון מכ"ש דאין הכפירה והשבועה השני' פטרתו כלל כמו בכאן היאך יתחייב כפל וכבר תמהו בזה התוס' דק"ח ד"ה וחזר ועפ"י. ובתוס' תירצו שלאחר השבועה אומר המפקיד רצוני שתהי' עליו ש"ח ע"ש מה שהקשו ע"ז ועל הר"מ ל"ק אם כן צ"ל בר"מ ג"כ כן. וע"ש בתוס' שאין סברא לחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד ומכל מקום הר"מ סתם מאוד ולפי פשוטו הדין תמוה מאוד. עוד מבואר בר"מ דאם מסר שורו לשני בני אדם וטען א' נגנב ובאו עדים והשני טען ג"כ נגנב והודה זה שהודה חייב בחומש וזה שבאו עדים חייב בכפל מספק ואם תפס התובע אין מוציאין מידו והיא עלתה בש"ס בתיקו ופסק הר"מ כדרכו דמהני תפיסה אף בקנס ועיין בטור ובכ"מ תמהו על הר"מ דעל כפל אין ספק דודאי משלם כפל רק האיבעיא בש"ס אם השני משלם חומש ע' טור וכ"מ ודיני חומש ואשם יבוארו אי"ה לקמן פ' ויקרא.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.