מנחת חינוך · סימן תק״ל, ב׳

נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים אין מביאין וכו' נלמד מקרא והם הלכות פסוקות וכתב הר"מ נמצאו חללים הרבה זה בצד זה מודדין מחוטמו של כל או"א ואם היתה עיר אחת קרובה לכולם מביאה עגלה אחת על כולם עכ"ל. והנה הדין הראשון הוא פשוט אך דין הב' צ"ע מנ"ל דאפשר דצריכים להביא על כל חלל וחלל ועיין בכריתות פ"ב דה' מביאין קרבן אחד על כמה פעמים ע"ש וזה לא נחשב והכסף משנה לא הרשים מוצא הדין ובודאי מצא רבינו ד"ז באיזה מקום ואנחנו לא נדע. ולא נתבאר בדברי רבינו אם ד"ז דוקא בנמצאו כאחד דנתחייבו פ"א אז אין מביאין רק ע"ע אחת אבל אם מצאו אחד וקודם שמדדו או לאחר מדידה קודם שהביאו עוד נמצא חלל אחר כיון שנתחייבו קודם ובפרט אם היה לאחר המדידה אפשר דמביאין על כל או"א וכן מסתבר דוקא בנתחייבו על כולם כאחד אבל בכה"ג ומכש"כ לאחר המדידה צריכים להביא על כל או"א ועיין בפ"ג דכריתות ותלמוד לכאן ובאתי רק לעורר. בר"מ בתחלת הפרק כתב דאם נמצא חלל מניחין אותו במקומו ויוצאין ה' זקנים מירושלים ומודדין וכו' וכשנודע מקום הקרוב קוברין את הנהרג וכו' וחוזרין זקני ירושלים למקומם וכו' ומבואר דאין קוברין אותו עד לאחר המדידה ולדבריו פעמים שלא יקברו עד זמן אם הוא רחוק מירושלים עד שמודיעין לב"ד ועד שבאו ומודדין. ובתוספתא דסוטה פ"ט מבואר דשלוחי ב"ד יוצאין ועושין סימנים וקוברין אותו ומציינים את מקומו עד שיבואו הב"ד וימדו מבואר דקודם היו קוברין אותו אך השלוחים עושין סימן מקום החוטם להתחיל המדידה. וצ"ע על הר"מ שלא כתב כדברי התוספתא. מ"ש לעיל דאם העיר נתחייבה ע"ע מביאה על חלל אחר עוד ע"ע ולא נפטרה בע"ע אחת זה מבואר להדיא בסוטה דף ח' ובר"מ כאן פ"י דכתב אין עורפין שני עגלות כאחד שאין עושין מצות חבילות כו' ומיירי בעיר אחד ובאותן זקנים עיין בסוטה אם כן מבואר דעורפין שני עגלות ולא נפטרו בעגלה א' אך איזה דבר הוי הפסק להתחייב עוד, מסתברא דהמדידה הוי הפסק דקודם שנמדדו לא נתחייבה עוד אפילו נמצא בעליל לעיר מכל מקום כיון דמצוה למדוד לא נתחייבה וא"כ אם נמצא עוד מביאה על השני בפ"ע כ"נ ועיין בכריתות שם. נמצאו שני חללים זה על גב זה מודדין מן העליון ולא מן התחתון כ"פ הר"מ וטעמו דס"ל מין במינו הוי טמון ע"כ על התחתון פטורין דהוי טמון ועל העליון חייבים דלא הוי צף דמין במינו לא הוי צף וד"ז איבעיא שם בסוטה דף מ"ה. והראב"ד כתב בהשגות זה הפסק לא איתברר בגמ' והיינו דנראה מהש"ס דלא איפשטא אי הוי צף או טמון ע"ש. והנה בד"ז שפסק דהוי טמון נכונים דברי הכסף משנה כיון דפסקינן דכ"ע מין במינו הוי טמון ע"כ פוסק הר"מ כן אך בצף הוי איבעיא עיין ברש"י וכתב הכסף משנה דהר"מ ס"ל דלא מיקרי צף רק על פני המים ודבריו צ"ע דע"כ לא מיבעיא לן שם רק אפשר מב"מ לא הוי צף אבל בשאינו מינו בודאי הוי צף לכ"ע ולישנא דעל פני המים לאו דוקא אם כן למה לא יפסוק הר"מ כסתם הש"ס. ולפענ"ד הר"מ ס"ל דמין באינו מינו הוי צף רק בד"ז דמב"מ כיון דסלקא בש"ס באיבעיא דלא איפשטא אם כן הו"ל ספק כפרה דע"ע באה לכפר נראה דספק כפרה לחומרא וצריכים להביא ע"ע עיין בר"מ פ"י מהל' נזקי ממון גבי כופר בהה"מ ובלחם משנה (ועיין בתוס' בכורות דף י"ז ע"ב בד"ה אפשר יע"ש) אף על פי שכל הספיקות לדעתם צ"ל לקולא מכל מקום אפשר ספק כפרה להחמיר ומהיכי תיתי דלא יביאו. או אפשר מדרבנן להחמיר וא"כ למה לא יביאו ע"כ פוסק הר"מ דמודדין מעליון ומביאין כנ"ב בס"ד. וד"ז דצף על אינו מינו נראה דוקא אם מונח על דבר תלוש אבל מחובר לקרקע הוי כקרקע אך אם מונח על תלוש ולבסוף חברו צ"ע והוא בהרבה עניני' אם תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש או הוי כמחובר והדברים עתיקים ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר.