מנחת חינוך · סימן נ״ג, ג׳

ויש עוד בור שעושה ברשותו והדין הוא כך אם עשה בור בחצרו ולא הפקיר רשותו בודאי פטור דאין רשות לכנוס לשם. ובהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב כיון דהוא בעל הבור והלכה כר"ע אליבא דרבה ע"ש בגמ' אע"ג דחפרי' בהיתר מכל מקום התורה חייבי' דאית לי' בעלים. ואם הפקיר רשותו ובורו דעת רש"י דה"ל כמו בור בר"ה והתוס' השיגו עליו בפ' המניח וכ"ד הר"מ דאם הפקיר רשותו ובורו פטור כיון דחפר ברשות ועתה הפקיר הבור ואין לו בעלים פטור וכן אם הקדיש הבור כיון דאין לו בעלים וחפר בהיתר פטור וכ"פ בשו"ע ודוקא אם הפקיר רשותו ובורו בב"א פטור אבל אם הפקיר רשותו ולא בורו דחייב ואח"כ הפקיר בורו ג"כ מכל מקום חייב כיון שכבר חל עלי' חיוב לאו כל כמיניה להפקיר ולפטור עצמו כ"ה בסמ"ע סי' ת"י שם ע"ש. ובור ברשותו אפילו אם נחפר מעצמו או חפרו שורו מכל מקום כיון דהוי בור שלו חייב לסלק ולסתמו ואם לא סתמו והפקיר רשותו ולא בורו חייב ומאי דדרשינן ולא שור בור אינו אלא בר"ה אבל ברשותו חייב בכ"ע אפילו נחפר מאליו ומכ"ש אם חפרו שורו דעלי' מוטל לסתמו ולא עשה כן חייב כ"ה בר"מ כאן ובטוש"ע וכ"ה בגמ' דמ"ח ומבואר שם דאפילו אם שור של אחר חפר בור בחצר של אחר בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור כיון דאית להיאך למלויי. וד"ז מבואר בר"מ פ"ז ה"ו ובש"ע סי' שצ"ח וכ"ז מיירי בהפקיר רשותו אח"כ וכתבו שם התוס' אח"כ בדמ"ח ד"ה אע"ג כו' דאם אדם חפר בור בחצרו של אחר ג"כ חייב בעל החצר בנזקי הבור והחופר חייב בנזקי החצר ולא בנזקי הבור כיון דעל בעל החצר רמיא למלויי ומכל מקום סיימו בצ"ע וכן בהג"א שם מספקא לי' לר"י אם אדם חפר בור בחצר חבירו מי חייב אם בעל החצר או החופר ע"ש. והנה בר"מ אינו מבואר שום חילוק וגם בש"ע אינו מבואר זה החילוק. ומכל מקום צ"ע על הש"ע שלא הביא סברת התוס' כלל. ומלשון הש"ס והמחברים שהביאו ד"ז נראה דאין חילוק דאפילו אם בעל השור לא שילם עדיין ההיזק מהחצר לבעל החצר מכל מקום בעל החצר חייב דעלי' מוטל למלויי והוא יתבע דמי היזק מה שקלקל את חצרו מבעל השור.