מנחת חינוך · סימן נ״ב, ח׳

והנה מבואר דשוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה משמע דאף לאחר שהוזמו ונעשה היתר מכל מקום זכה בו המחזיק קודם כמו בכל הפקר והבעלים ה"ל כנכרי דצריך לחזור ולזכות אף דביאוש אין הדין כן רק אם לא בא ליד זוכה וכלה היאוש הרי הוא לבעלים וא"צ הבעלים לזכות בו וכאן הוי יאוש כיון דלא מדעתי' אפקרי' מכל מקום שוה"נ דאבוד ממנו ומכל אדם ה"ל כהפקר מדעת וצריכים הבעלים לזכות בו ואם קדם אחר וזכה זכה כ"ה בס' נה"מ סי' רס"ב ע"ש. ונסתפקתי במציאה והפקר דצריך כוונה לקנות ועודר בנכסי הגר ונתכוין שהוא שלו לא קנה רק בדעת אחרת מקנה אין צריך כוונה והפקר מדעת המ"ל בה' מכירה מסופק אם ה"ל ד"א מקנה אבל כאן דהוי שלא מדעת בודאי צריך כוונה לקנות ואם זכה אחר קודם שהוזמו עדים וכיון לקנות מכל מקום כיון דבשעת זכיה לא זכה דאה"נ הוא אף דבע"ז מצינו דאגבהה קניה אף דאה"נ הוא כבר כתב הר"ן בע"ז דדוקא בדבר שיש לו היתר כמו בע"ז ע"י ביטול מהני זכיה באה"נ אבל בשאר אה"נ ל"מ זכיה (והדברים מלאים בראשונים ואחרונים ע"כ אני כותב רק למזכרת וברמז) אם כן אפשר דאז לא הי' מהני כוונתו אם בשעת הזמה לא היה השור ברשות הזוכה רק אמרינן דזכה אז נהי דאגלאי מלמ"פ מכל מקום אפשר הכוונה אינו מועיל כיון דבשעת זכי' לא הי' הכוונה כלום ע' בב"י ה' שופר ואגמ"ל בכוונה תלי בברירה. ולאו זה דאכילת והנאת שוה"נ נוהג בכל האנשים ובכ"מ. ולענין תשובה ככל לאו שבמ"א. ולענין לבזבז כל ממונו הכלל הוא ככל לאוין אחרים. שו"ר בס' משובב נתיבות סי' ל"ח מתרץ דברי הר"מ פ"ב במ"ש דאם העידו על שורו שהמית והוזמו לוקין ואין משלמין את הכופר עכ"ל. והקשה נהי דאין משלמין כופר דהוא מפי קבלה הא צריכין לשלם דמי שור לבעליו כמבואר בסנהדרין והבאתי לעיל. ותי' דהר"מ מיירי באופן שלא העידו שנגח בפניו אם כן כיון דאין הבעלים יודעין בשקרם אפקורי מפקיר לשור כמש"ל אם כן ה"ל כאשר עשה ואפילו לדברי הריב"א דבממון אמרי' כאשר עשה דאית' בחזרה מכל מקום כאן ליתא בחזרה דאף דהוזמו העדים הוי הפקר והבעלים בעצמם צריכים לזכות כאחר ע"כ אין משלמין ובש"ס מיירי היכי דלא אפקרי' כגון דידע בשקרם ע"ש. והנה בגוף הדבר דה"ל כאשר עשה מחמת הפקר אינו נ"ל כיון דהפקירו מלתא אחריתא הוא ואי"ה אדבר מזה במקומו. אך אפילו לסברתו א"י איך מיישב ד' הר"מ דהר"מ פ"ז סובר דאף למלקות אמרינן כאשר עשה אף דליתא בחזרה ודין זה דכאשר עשה הוא רק בד"נ עבכ"מ אם כן למה אין משלמין דמי השור אף דליתא בחזרה מכל מקום ל"א כאשר עשה רק בד"נ ודבריו צ"ע. ואני מסופק אם נסקל השור ואח"כ נמצא טרפה שידוע ודאי שהי' קודם הגמ"ד כגון שנסקל תיכף לגמ"ד ונמצא הוגלד פי המכה שהוא קודם ג"י והי' קודם שנגמ"ד אם השור מותר עתה בהנאה אי אמרינן אגלאי מלמ"פ דהוי הגמ"ד שלא כדין כי על הטרפה אין גומרין הדין כמש"ל כמו אדם. א"ד כיון דבשעת גמ"ד היינו סומכין על הרוב ועשינו כדין אם כן גמ"ד שלו היה כדין ונאסר. וצד זה נראה דגם באדם כה"ג נגמר דינו כהוגן דכל הטעם דאדם טרפה מחמת עדות שאאי"ל וכאן באדם כה"ג הי' יכול להזימם כי היו העדות נהרגין דהיו סומכים על הרוב. אך אפילו בל"ז כגון שנמצאו הבעלים טרפה או ד"א מכל מקום כיון דבשעת גמ"ד הי' עפ"י ד"ת נאסר ואינו חוזר להיתירו כנ"ל פשוט. ומכל מקום צ"ע כמו דאם הוזמו העדי' אף שהגמ"ד היה כדין כיון דאגמ"ל דהי' שלא כדין חוזר להיתירו אם כן כאן נמי בנמצאו הבעלים טרפה שהיו טרפה בגמ"ד אפשר דמותר השור אך בנמצא השור טרפה דהטעם דאינו נהרג דהבעלים לא היו נהרגין מחמת עדות שאאי"ל וכאן הי' י"ל באדם כי היו העדים נהרגין כי היינו סומכין על הרוב אם כן בשור כה"ג נשאר באיסורו כנ"ל ולעורר באתי.