מנחת חינוך · סימן נ״ב, ה׳

ועמ"ל פ"ח מה' עבדים הי"ג מביא ירושלמי עבד שיוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ע"ז כ' שם המ"ל דמדין הפקר נגע בה עיין ר"מ סוף נזקי ממון עכ"ל. והיינו ד"ז כמו דשוה"נ כל הקודם זכה דהפקירו ה"ה גבי עבד ג"כ הפקירו וזכה העבד בעצמו כדין מפקיר עבדו. ולדידי צ"ע בד"ז דנראה דל"ד כלל לשוה"נ ל"מ לשיטת הר"ם דשוה"נ נאסר תיכף בהנאה בגמ"ד אם כן בודאי אין לך הפקר גדול מזה דאין לו בו הנאה של כלום מעכשיו ואחר שיסקל יהי' מהנקברים אם כן בודאי אפקורי אפקיר לי' אבל לעבד כיון דאמרינן בערכין דאדם אין גמ"ד אוסרו כלל ע' בדף ז' ע"ב אם כן מותר העבד בהנאה להאדון עד שנסקל ובעבד נוקב מרגליות שוה הרבה בכל רגע וא"כ אינו מפקירו כלל בחייו ואף אם נאמר כדעת ר"ת דגם שוה"נ אינו נאסר מחיים וראוי לרכוב עליו וצ"ל מכל מקום כיון דאסור לענות דינו אין התשמיש חשוב ומפקיר לי' על כל פנים לאח"מ בודאי אסור בהנאה אם כן אפקורי מפקיר לי' כיון דתיכף יסקל ואסור בהנאה אבל בעבד דלדעת תוס' ב"ק יו"ד ד"ה שהשור בחיים ראוי לתשמיש ולאח"מ ג"כ ממונו הוא לכל הנאות שבעולם אם כן למה הפקירו כיון דהוי ממונו אם כן צ"ע ד"ז דלדעתי אין דמיון לעבד עם שוה"נ. ואל תטעה לומר דעבד דינו כדין שור לענין דגמ"ד אסרו וגם לאח"מ נהי דאינו אסור מחמת מת כישראל מכל מקום דין שוה"נ יש לו. זה בודאי אינו ובודאי דינו כאדם כנ"ל פשוט וא"צ להאריך בזה אם כן אין הדמיון עולה לע"ד ועיין כריתות כ"ד תוסד"ה אמרו לו וכו' יש ליישב זה ויש לפלפל בדהתו"ס ואין כאן מקומו: