מנחת חינוך · סימן נ״ב, ג׳

וע"ש בברייתא הדינים והמסקנא כ"ה וכ"פ הר"מ אם פרה מעוברת נגחה היא וולדה נגחו אם כן אפילו ילדה קודם גמ"ד הוולד דינו כאמו וגומרין דינו לכ"א. המיתה ואח"כ נתעברה דלא הי' הוולד בשעת נגיחה אם הלידה הי' גם כן קודם גמ"ד הוולד מותר ואם העיבור הי' קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד הוולד אסור דעובר ירך אמו הוא ובשעת גמ"ד הי' הוולד ונגמר הדין גם על הוולד וע"ש בתוספות באריכו' ודינים אלו מבואר ג"כ בר"מ כאן. עוד מבואר שם דאם לאחר שנגמ"ד נתעברה וילדה תלוי בזה וזה גורם ואם זוז"ג מותר הוולד מותר והר"מ השמיט כאן ד"ז וע' פ"ג מה' איסורי מזבח ואי"ה יבואר במק"א. עוד מבואר בר"מ כאן דאותו הוולד שעיברה קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד שהוולד אסור אם נתערב וולד זה באחרים כונסין את כולם לכיפה עד שימותו שם עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים כיון דאמרינן דהוולד אסור דגם על הוולד נגמר הדין אם כן בודאי הוולד בסקילה וע"כ לא פליגי בבריית' בנתערב באחרים דראב"ש סובר כולם בסקילה ות"ק סובר דכונסין לכיפה היינו בנתערב ות"ק דבריית' היינו ר"י דמתניתין ע"ש בתוס' ד"ה אלא וכו' אבל בפ"ע בודאי בסקילה כמו האם אם כן כיון דהר"מ פוסק דשוה"נ שנתערב כולם נסקלין כחכמים דמתניתין והש"ס מביא ראי' לזה מהבריית' אם כן כאן הוולד כיון דהוא בסקילה למה לא פסק כראב"ש כחכמים דמתניתין דכולם בסקילה מה בין שוה"נ עצמו בין הוולד שבסקילה בפ"ע אם כן גם בנתערב כי פלוגתא זו היא פלוגתא דמשנה וא"כ כיון דפסק כחכמים דכולן נסקלין אם כן אמאי פוסק בוולד כר"י דכונסין לכיפה ע"כ צ"ל דהר"מ סובר כיון דבברייתא מ"ד כונסין לכיפה לא נשנה בשם ר"י רק סתם ע"כ סובר דלאו ר"י הוא אלא גם חכמים דמתניתין מודים דאף דשוה"נ עצמו בסקילה ואם נתערב כולם נסקלין מכל מקום בוולד אם נתערב כונסין לכיפה ופוסק במשנה כת"ק ובבריית' כת"ק אך מכל מקום לא ידעתי סברא לחלק בנתערב בין עצמה לוולד אך הר"מ בודאי ראה לחלק ופסק כת"ק דמשנה וכת"ק דברייתא דיש חילוק בין וולד לשוה"נ בעצמו ותימה על נ"כ הר"מ שלא עמדו בזה כלל וצ"ע. ונתיישבתי דמצד הסברא יש לחלק בין שוה"נ עצמו לוולד דהטעם דשוה"נ שנתערב דסוקלים כולם כיון דאין הפסד לבעלים דכולם אסורים בהנאה אם כן טוב שנסקל אותם כדי לקיים ובערת הרע מקרבך כיון דאותו השור ג"כ יסקל וכפירש"י כאן כדי לקיים מצות סקילה במחויב סקילה אע"ג דמה"ת ברובא בטל מכל מקום מדרבנן [א"ב] או דה"ל כטומאת משא דאינו בטל [עיין טהרות הקודש לזבחים] אבל הוולד דבאמת לא הזיק כלל רק כיון דנגמר דינו אם כן ל"ש ובערת כו' ע"כ אין נסקלין כנ"ל סברת הר"מ. והנה אין חילוק בד"ז אם בן פקוע שא"צ שחיטה שהמית ג"כ חייב סקילה ומשנגמר דינו אסור בהנאה תיכף לשיטות אלו שנאסר מחיים ולשיטת הר"מ נאסר לאח"מ אפילו לא נסקל עפ"י ב"ד כמו בהמה דנשחט אחר גמ"ד דנאסר ה"נ וע' תוס' סוגי' זו דמ"א. ולא יקשה לך כיון דב"פ הו"ל כשחוט משנולד אם כן נימא דהו"ל כנשחט קודם גמ"ד דמותר באכילה ז"א דבאמת הגמ"ד אוסר בכ"ע רק בנשחט קודם גמ"ד דקודם גמ"ד מותרת הבהמה ולאח"ש אינה נאסרת כי לאח"ש לא נוכל לגמור הדין כי אין דנין אלא בפני השור אבל כאן נהי דמותר באכילה דהו"ל כשחוט מכל מקום חי הוא ושייך בו גמ"ד אם כן כיון שנגמר דינו נאסר תיכף וע' שמק"ב לב"ק. ומבואר בש"ס ור"מ דלאחר שנגמ"ד מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש הפקירו אינו מופקר החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר והטעם כיון דאסור בהנאה ואה"נ אינו שלו לענין הקדש ומכר ולשום דבר ולדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים וראוי לגיזה ועבודה מכל מקום כיון דאסור לענות דינו ומצוה לסקלו ה"ל כאין לו בעלים ע' תוס' במקומות הנ"ל ולענין חזרה לבעלים טעם אחר יש עיין בגמרא ואין כאן מקומו. וז"פ אצלי לפמ"ש דשור טרפה שהרג אינו נסקל דדינו כבעלים ה"ה אם בן פקוע הרג והוא טרפה אינו נסקל ול"א כיון דל"ש טרפות אצל ב"פ דה"ל כשחוט אם כן ל"ה טרפה ז"א דרק לענין איסור אכילה התורה הכשירו אבל מכל מקום חי הוא וכיון דדנין אותו לסקילה אם כן אם הוא טרפה פטור כנ"פ.