מנחת חינוך · סימן נ״א, כ״ה

ולפמ"ש א"כ כיון דאינו בתורת ירושה כלל אם כן אפילו שור של בעל שנגח לאשתו אינו נוטל כלל אעפ"י שהוא אצלו וכן בכור כמש"ל וא"צ לכפול וגם ל"ש תקחז"ל דהם לא תיקנו אלא בירושת ראוי אבל כאן לאו ירושה היא כלל כמש"ל. וכופר זה הוא דמי הניזק שמין שווי' של הנהרג והמזיק משלם דמיו ליורשים כן נפסקה הלכה בש"ס וגם הר"מ דכופר הוא דמי הניזק גם איכא פלוגתא אי כופרא ממונא או כפרה ואיפסקא הלכה דהוי כפרה וכ"פ הר"מ ויש כמה נ"מ מה דהוא כפרה ע' תוס' ב"ק דמ"ג ד"ה מאי לאו שכתבו דכופר ליתא במחילה אף דהיורשים מוחלים ובכל ממון מהני מחילה מכל מקום כופר כיון דהוא כפרה ל"מ מחילה והר"מ לא הביא זה ועוד כתבו תוס' שם דדוקא המזיק עצמו חייב בכופר אבל אם מת פטורים היורשים מכופר כמו חייבי חטאות דהיורשים פטורים דא"צ כפרה דאין כפרה למתים ה"נ במת פטורים היורשים וגם ד"ז אינו מבואר בר"מ והנה מ"ש התוס' דל"מ מחילה מחמת שהוא כפרה צע"ק דגם תשלומי תרומה בזר האוכל בשוגג הוא כפרה עיין תוספות פסחים כ"ו ד"ה מאן תנא כתבו דהתשלומין הם כפרה כדמוכח במס' תרומות דאם רצה הכהן למחול א"מ ובמס' תרומו' תנן האוכל תרומה בשוגג התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול א"מ וערע"ב דכיון דגזירת הכתוב וא"י לפטור עצמו בדמים רק התשלומין נעשין קודש ע"כ א"י למחול ע"ש חזינן דווקא משום דהתשלומין נעשין קודש ל"מ מחילה אבל אם א"ח אלא דמים מהני מחילה אף דהם כפרה וא"כ אמאי ל"מ כאן וצ"ל דגם שם עיקר הטעם משום כפר' ומה שמבוא' במשנ' התשלומין תרומה ואם רוצה למחול א"מ קושטא דמילת' נקט דהתשלומין תרומה אבל באמת בל"ז א"מ מחמת שהוא כפרה ל"מ מחילה כ"ה סברת תוס' דלא כהרע"ב ואפשר דעת הר"מ כדעת הרע"ב ע"כ לדעתו מהני מחילה בכופר כיון דאינו חל על המעות שום קדושה ע"כ אינו מביא זה דאי לא הי' מהני הי' צריך הר"מ להביא זה דהוא דין מחודש ע"כ נראה דהר"מ ס"ל דמהני מחילה ע' פ' הגוזל גבי קרן וחומש בנשבע וצ"ע ודין השני שכ' התוס' דאין כופר נגבה מיורשים ובודאי אפילו הניח אחריות נכסים דבלאו הכי אפילו דמים אינם נגבים מיורשים וא"כ זה דומה לריבית דאמרינן דלדידי' אזהר רחמנא ולא לברי' והיורשים פטורים מלהחזיר ע' בב"מ ור"מ פ"ד מה' מלוה ובטוש"ע יו"ד סי' קפ"ב אם כן נראה דאין לו שום שעבוד נכסי כלל דאי הי' שעבוד נכסי הי' ג"כ גובה מיורשים ע' בסוגיא דשד"א או ל"ד אם כן אין כופר נגבה מלקוחות ג"כ אף דהוי מלוה הכתובה בתורה ואפילו עמד בדין כיון דלא נשתעבדו הנכסים כלל אם כן לדעת הרשב"א וכ"פ ביו"ד סי' הנ"ל דריבית אף שכופין להחזיר הריבית ככל מ"ע שבתורה שכופין עד שת"נ מכל מקום אין יורדין לנכסיו עמ"ל פלפל בזה וא"כ מאי אבעי' לן כאן אי ממשכנים על הכופר אי דמי לחטאת או לא תפ"ל דודאי אין ממשכנים דאין יורדין לנכסיו כלל. הן אמת דעת הרמב"ן דאף אם שלד"א מכל מקום נחתינן לנכסי' דלא גרע זה מכפי' דכופין את גופו עשת"נ מכ"ש שכופין אותו בממונו. אך זה סותר לדעת הרשב"א ולפסק הש"ע גבי ריבית ועקצה"ח סי' ל"ט פלפל בזה על כל פנים קשה מכאן לדעת הש"ע דלא נחתינן לנכסי' כיון דהיורש א"ח בודאי אין כאן ש"נ אם כן ה"נ ולא נחתינן לנכסי' היאך אבעי' כאן אי ממשכנין הא לא נחתינן לנכסי' כלל. אך י"ל דל"ד לריבית או לחוב למ"ד שלד"א דא"ג מיורשים דמוכח דל"ל ש"נ דמאן דסובר שלד"א בודאי סובר דל"ל ש"נ או בריבית כיון דחזינן דלברי' לא אזהר רחמנא אף על פי שהחיוב הוא על הנפטר אם כן אמאי לא יגבה מנכסיו אף שמת ע"כ דל"ל ש"נ כלל רק החיוב על גופו ואם מת אין הנכסים משועבדים אבל כאן באמת יש על המזיק ש"נ ואם המזיק מכר מנכסיו בודאי טורף יורש של הניזק והא דא"ג מיורשי המזיק היינו משום דהדמים כפרה ואין כפרה למתים אם כן כשמת נפטר מן החוב וממילא כשנפקע החוב ממילא נפקע הש"נ כידוע דנכסוהי ערבין בי' ואם הוא פטור גם הנכסים פטורים אבל כ"ז שהוא חי דחיובא רמי עלי' דבר כפרה הוא גם הנכסים משועבדים אך כשמת א"צ כפרה וממילא פטורים הנכסים ג"כ אבל ריבית דהוא ממונו והחוב לא נפקע מהמלוה גופא רק דא"י לגבות מחמת שמת ואלו הי' ש"נ הי' נגבה מהנכסים כמו בכ"מ דנכסוהי דאינש ערבין ואם א"י לגבות מגופו גובין מנכסי' ומדחזינן דא"ג מיורשים מנכסים עכצ"ל דלית לי' ש"נ כלל דהחיוב של התורה לא נפקע במותו אבל כאן נפקע החוב לגמרי וא"כ הנכסים אין משתעבדין כלל אבל בחייו בודאי הנכסים משתעבדים ולאח"מ נפטר מהחוב מחמת דאין כפרה למתים ע"כ א"ג מנכסיו לאח"מ ול"ד לריבית ולשלד"א ע"כ באמת כאן נחתינן לנכסיו ושפיר אבע"ל אי ממשכנין והמעיין בסוגיא דשד"א בראשונים ואחרונים יבין שהדברים ברורים ב"ה.