מנחת חינוך · סימן תק״ח, ב׳

ורה"ג אין לו שיעור מן התורה ומדרבנן נותן אחד מששים. האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים ועיין בש"ס דזה דלא כר"א דיליף מתרומה דלר"א אין בדבריו כלו' כמו תרומה דהאומר כל גרני תרומה לא אמר כלום. ודברי הר"מ דפוסק כר"א לענין חלה ופוסק כאן דהאומר גיזותי ראשית דבריו קיימין סתרי אהדדי ועיין בכ"מ מה שיישב זה. והנה מה דמבואר בש"ס דלר"א רה"ג כתרומה דאומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום איני מבין הדמיון דבשלמא בתרומה דקודם שהפריש הוא טבל ואסור באכילה לכ"א והנותן לכהן טבל לא קיים מצות תרומה כלל שפיר שייך לומר דגזרה התורה שיאמר קצת ואם אמר כל גרני תרומה ל"מ כלל והרי הוא בטבלו כמו שהי' אבל ברה"ג דאינו טובל כלל אף לר"א כמבואר בגמ' וגם הוא חולין גמור כמבואר בר"מ והתורה גזרה שיתן קצת לכהן מאי איכפת לן אם נותן לכהן כל הגיזה בכלל הגיזה יש בה הראשית ומאי איכפת לן שנותן לכהן יותר וע"כ צ"ל כיון דאיתקש לתרומה לר"א גזה"כ הוא דצריך שישייר ואי לא לא קיים המ"ע כלל כמו הנותן לכהן צמר גמלים וכדומה ה"נ כך גזה"כ לר"א. ונ"ל לפי מאי דפסקינן דהאומר כל גזי ראשית דבריו קיימים היינו אם נתן לכהן קיים המצוה אבל בודאי כ"ז שלא נתן לכהן יכול לחזור בו דלא שייך חלות קריאת שם כיון דהוא חולין ולא שייך אמירה לגבוה כי הוא חולין וגם לא שייך נדר כמו צדקה מחמת בפיך כו' דכאן אין סרך מצוה כלל יותר ממה שקצבו חכמינו זכרונם לברכה ואין שום קדושה בזה כמו תרומה וכדומה ובודאי אין הדיבור כלום כנ"ב בס"ד. ואפילו שייר מקצת מכל מקום מה שהפריש יותר ממה שקצוב עפ"י חכמינו זכרונם לברכה יכול לחזור וא"צ לשאל' כי אין בזה קדושה ולא נדר מצוה ויכול לחזור מדיבורו כנ"ב ופשוט. והנה כבר כתבתי לעיל דכל אישי ישראל חייבים במצוה זו ופשוט דחרש שוטה וקטן פטורים כמו שפטורים מכל המצות שבתורה ובס"ד יבואר לקמן ובתרומה וקדשים קי"ל דקטן מופלא סמוך לאיש אם הפריש והקדיש הו"ל תרומה והקדש וכאן אף אם הוא מופלא והפריש אין חל כלל דהוא חולין גמורים ולא נדר ול"ש מופלא ויכול לחזור אפילו מהשיעור שקצבו חכמינו זכרונם לברכה כיון דפטור ונדר והקדש ל"ש כאן ול"ש דין מופלא כנ"ב. מצוה להפריש תחלת הגיזה ואם הפריש באמצעה או בסופה יצא ויכול להפריש מן החדש על הישן או להיפך ומצטרפין ג"כ לחמשה שיתחייב במצוה זו וז"פ. גזז הצמר וצבעו פטור מליתן דקנאו בשינוי דהפקיע מצותו וחיוב ממון אין כאן דהו"ל ממון שאין לו תובעים ע' בר"נ פרק הזרוע והדברים עתיקים. ליבנו ולא צבעו צריך ליתן לכהן. התולש צמר בידו ולא גזז חייב ברה"ג כן פוסק הר"מ ועיין בר"נ שתמה ע"ז דהר"מ פ"ב מה' מ"ע פוסק גבי לשו"פ דהקוטף פטור כר"י ולר"י התולש רה"ג ג"כ פטור כמבואר כאן בגמ' דדמו אהדדי ועיין בכסף משנה פ"ב שם מה שמיישב ועיין בבכורות דף כ"ה. הי' לו חמשה צאן וגזז אחת ומכר הגיזה ואח"ז גזז שני' ומכר גיזה כו' מצטרפות לרה"ג כ"ה לשון הר"ם. ורש"י והר"נ פירשו דגזז הראשונה ומכר השה וכן כולם אף על פי כשנשלמה הגיזה לא היו הצאן שלו ולהר"מ לא הי' לו גיזה מכל מקום מצטרפות כיון דנתחייב ובשעת גיזה כ"א הי' שלו כר"ח בש"ס ופסקו הלכתא כותי' וסיים הר"מ וז"ל אבל אם היתה לו רחל אחת וגזזה כו' ואח"כ קנה שני' וגזזה כו' אינן מצטרפות והכסף משנה לא הראה מקום ד"ז והוא פשוט כיון דבשעת גזיזה הי' פטור דהי' לו רק אחת ע"כ אינן מצטרפות דחמשה צאן בעי וז"פ. המפריש רה"ג ונאבדה חייב באחריות עד שיתן לכהן ועיין במ"ל אף על פי במת"כ וכן כאן ברה"ג בצבען נפטר כמש"ל דבמתנות כיון שהוא דבר מיוחד ואם נאבד אפילו אוכלן אין כאן אלא חיוב דמים והו"ל ממון שאין לה תובעין אבל כאן דכל הגיזה הוא בעין ויכול עוד לקיים המצוה וכשהוא בעין לא שייך ממון שאין לה תובעין ולפי"ז אם נאבדה כל הגיזה פטור וכן בצובע אם נשתייר צריך ליתן רק בצבע כל הגיזה וכן כאן מיירי דוקא בנשתייר אבל בלא נשתייר פטור דלא גרע מצבעו ע"ש. הלוקח גז צאנו של עכו"ם אחר שגזזן העכו"ם פטור לקח הצאן לגיזתן כו' חייב ופירשו בדעת הר"מ דאם לקח הגיזה בעודו במחובר אף על פי שלא לקח הצאן חייב ורש"י והטור חולקין וסוברים אף אם לקח הגיזה במחובר פטור כיון שהצאן של עכו"ם לא קרי צאנך רק אם קנה הצאן עד אחר הגיזה הו"ל צאנך ועיין בש"ס דמוקי דהקנו לו לשלשים יום ועיין ברש"י דלאו דוקא אלא עד אחר הגיזה ומכאן מוכח דקנין לזמן הוי שלו דקרי צאנך אם כן ה"ה כל היכי דבעינן שלו אם יש לו קנין לזמן בתוך הזמן הוי שלו כגון גבי אתרוג כה"ג יוצאין בו כמו כאן ועיין בקצה"ח סי' רמ"א באתרוג ואין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר וא"ד למוכר שדהו בזמן היובל דהוה ליה רק קנין פירות דזה עדיף כמ"ש בח"ז. השותפים חייבים ברה"ג והוא שיהי' בחלק כ"א מהם כשיעור אבל חמש צאן בלבד של שני שותפים פטורין כ"כ הר"מ והטור השמיט ד"ז והש"ע הביאו והדברים תמוהים דמוכח בש"ס דלרבנן דשותפים ישראל חייבים משמע אף דאין בכ"א כשיעור וכן בחלה מבואר שם דשותפים חייבים ובפירוש פסק הר"מ כאן פ"ו דבכ"ע חייבים רק בשותפת עכו"ם פטור אם אין בישראל כשיעור ואם יש בישראל כשיעור חייב אפילו בשותפת עכו"ם וכן פסקינן בש"ע בסי' שכ"ו וש"ל ועיין בכסף משנה שכ' דאפשר למד הר"מ מדין חלה כו' ואין דמיון וגם הכסף משנה הניח בצ"ע וגם למה סתם הר"מ ולא כתב דשותפת עכו"ם פטור בכ"ע דלרבנן מבואר שם דשותפת ישראל חייב וצאנך למעט שותפת עכו"ם אם כן להר"מ דשותפת ישראל א"ח אלא אם כן כ"א יש לו כשיעור אם כן בשותפת עכו"ם אף בכה"ג פטור ולמה לא הביא הר"מ דשותפת עכו"ם פטור בכ"ע ודין דיש חילוק בין שותף ישראל לעכו"ם מביא בכמה מקומות בה' בכורים וכ"מ וכאן סתם הדברים וצ"ע מאד. ונראה דהר"מ פוסק כר"א אף על פי דרבנן פליגי כיון דשקלינן וטרינן אליבא דר"א כמבואר בש"ס אמר רבא מודה ר"א וכו' הלכתא כוותי' דאף בשותפת ישראל פטור ואין חילוק בין שותפת ישראל לשותפת עכו"ם ע"כ פוטר הר"מ בכ"ע באין כל חלק וחלק כשיעור אך ביש כשיעור לכ"א מצינו גבי חלה אף דשותפת עכו"ם פוטר מכל מקום אם יש לישראל כשיעור חייב ולא מגרע השותפות ה"נ אבל באין לכאו"א כשיעור דהו"ל שותפות פוסק הר"מ כר"א דאפילו שותפת ישראל פטור וגבי אתרוג קיי"ל דאתרוג השותפים א"י דכתיב לכם חזינן דאפילו שותפת ישראל לא מיקרי לכם ועיין בסוכה דף כ"ז שכתבו ג"כ היכי דכתיב לך ואפילו לכם איתמעטו שותפים והיינו כר"א וע"ש שדחו פרש"י ומכל מקום דבריהם צ"ע וכן בש"ס דב"ב ע' ברשב"ם שם בדף קי"ז כיון דבאמת פליגי רבנן וסוברים דשותפת ישראל לא איתמעיט אפילו בלשון מצאנך ואמאי פסקו הפוסקים בפשיטות דבאתרוג השותפים א"י בו כיון דכאן סוברים דישראל לא נתמעט וצ"ע כעת על כל פנים ד' הר"מ נכונים דחזינן דהלכתא כר"א דרבה בר רב הונא בב"ב דסובר דא"י באתרוג השותפות סובר כר"א ע"כ פוסק כאן שפיר ד"ז הכלל ד"ז דשותפת ישראל לא מיקרי לכם הוא פלוגתא בין ר"א ובין רבנן והפוסקים פסקו גבי אתרוג דלא מקרי לכם כר"א וצ"ע ובעזה"י אשנה פ"ז. וג"כ צ"ע כמו דאתמעט מצאנך של עכו"ם למה לא אתמעט ג"כ של ישראל והקונה גיזה במחובר אף משל ישראל יהיה פטור כמו ב"י וב"י בפסח ובלולב דלא הוי שלו אף שהוא של ישראל אחר ע' בתוס' פסחים ובס"ד אשנה ד"ז.