מנחת חינוך · סימן תצ״א, ב׳

וכל הדינים אלו צריכים כולם להיות שיהיו סמוכים והסמיכה היא איש מפי איש עד ב"ד של מרע"ה. והסמיכה לדורות א"צ שיהי' בסמיכת יד כמו שסמך מרע"ה ליהושע בן נון אלא שאומרים לו הרי את סמוך ויכולים לסמוך לקצת דברים ולקצת דברים לא כגון דנותנין רשות לדון ולא להורות או לדון ולא לד"ק או שלא להתיר בכורות וכדומה עיין בר"מ פ"ד ומכל מקום אין רשות לסמוך אף לדברים יחידים אלא מי שראוי לדון ולהורות בכל התורה כולה כן מבואר בר"מ ועיין בכסף משנה שהניח בצ"ע מנין להר"מ זה דצריך שיהיה ראוי לכל הדברים ועיין בלחם משנה שהוא ירושלמי מפורש פ"ק דחגיגה. והסמיכה צריכה להיות בשלשה שהסומכים יהיו שלשה אך א"צ להיות שלשתן סמוכים רק באחד סמוך סגי והסמוך מצרף אצלו אפילו שנים שאינם סמוכין וסומכין ועיין בכסף משנה שכ' טעם לדברי הר"מ דא"צ רק אחד סמוך ע"ש. ויכולים לסמוך הרבה בפ"א ודוד המלך ע"ה סמך ל' אלף ביום אחד. ונרא' דאפשר כיון דסמיכה צריכה ב"ד אפשר דבלילה ל"מ סמיכה ככל הדינים ואפשר דשייך תחלת דין וגמר דין וצריך לעיין בסנהדרין ובאתי רק לעורר. וכמו שיכולים לסמוך לדבר אחד ולא לכל הדברים כמש"ל כן יכולים לסמוך לזמן עד זמן פלוני ולא יותר והסמיכה יכול להיות אפילו שלא בפניו דכותבין או שולחין לו שהוא סמוך ואין סמיכה בח"ל הן שהיו הסומכין בח"ל והנסמכים בא"י והן שהיו הסומכין בא"י והנסמכים בח"ל ל"מ רק צריכים שניהם שיהיו בא"י. וכ' הר"מ וכל א"י שהחזיקו עולי מצרים ראוי לסמיכה היינו אף שלא החזיקו עולי בבל וקדושה ראשונה וכו' לא קדשה לע"ל מכל מקום לענין סמיכה דינה כא"י והכסף משנה כ' דיצא לרבינו זה ממה שכ' סוף הפ' דדיין שנתנו לו רשות בא"י יש לו כח בעיירות העומדין על הגבולין וכו'. ודבריו תמוהים מאד מאי ענין זה לסמיכה כיון דגזה"כ דצריך א"י בודאי בעינן א"י גמור ושם מיירי לענין נקיט רשות מר"ג דבבל עדיף דהכא שבט וכו' ולא לענין קנסות כלל ול"ש לסמיכה כלל ע' ותראה כי דבריו תמוהים ולא רציתי להאריך. ובודאי הר"מ מצא באיזה מקום ואנחנו לא נדע. ואיני מבין דברי הר"מ שהבאתי לעיל דאין סומכין לדבר א' עד שיהי' ראוי לכל הדברים והוא מהירוש' הא בגמ' דידן דף ה' מבואר א"ר חייא לרבי בן אחותי היינו רב נחית לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר ומקשינן בכורות אל יתיר מ"ט אי משום דלא חכים כו' הא חכים טובא אלא משום דלא בקי וכו' אלא משום כבודו של רבב"ח והאיך ס"ד משום דלא חכים אם כן אינו ראוי לכל דיני התורה והאיך אסמכי' על הדינים ידין וכו' הא כל שאינו ראוי לכל התורה אין סומכין אף על דבר א' וצ"ע. ואפשר דעדיפא מיני' קאמר הא חכים וכו' ולהמסקנא באמת הי' ראוי לכל הדברים והירושלמי פוסק [כן] ע"כ סמך רבינו על הירושלמי. ואין הדיינים נקראים אלקים רק אם הם סמוכים כדיינים הנ"ל. וכתב הר"מ דנ"ל הדברים שאם הסכימו כל חכמי א"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים [היינו אף שאין שם סמוך מפי סמוך] אם כן למה היו החכמים מצטערין על ביטול הסמיכה וכו' לפי שישראל מפוזרין וכו' וסיים והדבר צריך הכרע. ועיין בפירוש המשניות שהביא עוד ראיה לזה ועיין בתוי"ט וכבר נחלקו בדברי הר"מ גדולי החכמים הרלב"ח והריב"ר והדברים עתיקים. והס' הנ"ל אין בידי לעיין בו. והנה הא דכתבנו לעיל דב"ד של ג' צריכים ג"כ להיות סמוכים היינו לענין מלקות וד"ק. ולדיני ממונות כהודאות והלואות וכדומה יש פלוגתא בש"ס סנהדרין דאיכא מאן דסובר דעירוב פרשיות כתיב ובעינן מן התורה סמוכים וג' רק מדרבנן א"צ כדי שלא תנעל דלת וכו' ולפי' האידנא דדנין ד"מ ואין לנו סמוכים אינו מן התורה רק מדרבנן ושליחותייהו דקמאי עבדינן כמבואר בש"ס דב"ק ובכ"מ. והר"מ כ' כן בפ"ה כאן. ואיכא מאן דסובר דבד"מ חד סגי ודנין ע"פ או כמ"ש התוס' וא"צ סמוך כלל אם כן מן התורה דנין האידנא וא"צ לשליחות קדמאי והר"מ בפ"ב פוסק כן ודברי הר"מ סתרי אהדדי והכסף משנה בשם הרמ"ך עמד בזה. ויש עוד קושי' על הר"מ ע' ש"ך חוה"מ סי' ג' ובאחרונים ובאו"ת ובקצה"ח ונתהמ"ש שהאריכו בזה והדברים עתיקים ואין להאריך במקום שהאריכו האחרונים ע' בדבריהם.