מנחת חינוך · סימן ת״צ, ד׳

והנה יש הרבה אישים שפטורים ממ"ע זו דראיה ונחשבים בש"ס ובר"מ ויבואר בסמוך בס"ד. והנה אפשר לומר נהי דממצות עשה דראיית פנים בעזרה פטורים דאיתמעיט וממילא כיון דא"צ להתראות פנים א"צ לשלוח קרבן דכתיב יראה וגו' ולא יראה וגו' אבל מי שאינו נכנס כלל פטור רק המחויב אם אינו נכנס נהי דאינו עובר בלאו מכל מקום מבטל העשה דראיה אבל הפטורים אינם מחוייבים לכנוס וממילא אינם חייבים בקרבן אבל אם הפטורים כגון נשים וכדומה אם נכנסו ברגל בעזרה אפשר דהלאו קאי עלייהו ג"כ דכל ל"ת אף שהזמן גמרא נשים חייבים אם כן אפשר הלאו בפ"ע דהעשה הוא דמחוייבים להתראות ברגל ואיתמעיט כמה אישים דאינם מחוייבים ואח"ז כתבה התורה ל"ת דאסור להראות פנים ברגל ריקם וכולל כל הפטורים מכל מקום עובר בל"ת זו והם פטורים מר"פ ממילא אינם חייבים בקרבן דאינם נכנסים כלל אבל אם רוצים לכנוס מחוייבים להביא קרבן מלאו הזה דבלאו גם נשים חייבים ומנלן דהתורה תלאה לאו זה דוקא במחוייבים דלמא לאו זה כולל אף הפטורים מעשה וא"צ לכנוס אבל אם נכנסים חייבים בלאו הזה וכעת לא מצאתי מבואר בש"ס ובר"מ דהפטורים אם נכנסו שלא יהיו עוברים בלאו דאינו מבואר רק שפטורים מראיה היינו ממ"ע וממילא פטורים מקרבן אבל אם נכנסים אפשר דעוברים בלאו הזה. ובקידושין מבואר דכל מצות ל"ת נשים חייבות חוץ מבל תקיף וכו' ולא חשיב לאו הזה דלא יראה פני ריקם נראה דחייבים ואם כי יש לדחות מכל מקום אין לי משמעות מהש"ס ומהר"מ דיהיו פטורין מלאו הזה. והרהמ"ח כתב כאן וזאת האזהרה אינו נוהג בנקבות כמו שאין מ"ע הבאה ע"ז נוהגת בהן עכ"ל וכ"כ הר"מ בסמ"ק שלו ומנ"ל לרבותינו דבר זה אך באמת מבואר ד"ז בירושלמי מובא בתוס' דף י"ב ד"ה הכל וכו' דהירושלמי סובר דכל הפטורים הנחשבים במשנה חייבים בר"פ רק פטורים מקרבן חזינן אף דחייבים בר"פ איתמעטי מקרבן והלאו לא קאי עלייהו ומכ"ש לדידן דא"ח אף בר"פ א"ח בלאו הזה אף אם נכנסו ואף דלא קיי"ל כהירושלמי בזה דר"פ דבגמ' דידן משמע דמר"פ ג"כ איתמעטו כמ"ש התוס' על כל פנים בזה לא מוכח בגמ' להיפוך קיי"ל כהירושלמי על כל פנים דמותרים לכנוס בעזרה וא"צ להביא קרבן כלל ואין הירושלמי בידי לעיין האיך יליף ד"ז דפטורים מקרבן. ואלו הן הפטורים בין מר"פ בין מקרבן כשיטת הש"ס דילן. א'. נשים חוץ דהו"ל מ"ע שהזמן גמרא אך דהוא סברא דילפי' מהקהל לחייב כתבה התורה זכורך להוציא הנשים. טומטום ואנדרוגינוס פטורים מבואר בש"ס דלאו משום ספק אשה פטורים אלא גזה"כ דנתמעטו מחיוב ראיה והר"מ כ' כאן דטומטום ואנדרוגינוס פטורים משום ספק אשה ועיין בלחם משנה תמה ע"ז הא מבואר בגמ' בטומטום אף שביציו מבחוץ דהוא ודאי זכר מכל מקום פטור מגזה"כ דאי משום ספק איצטריך קרא למעוטי ספיקא. וכן תמה בשו"ת ש"א סי' ק"ד וע"ש שתירץ דהרמב"ם סובר כולם תשלומין דראשון הם ולמאן דסובר כן אין קושיא איצטריך קרא וכו' דנ"מ אם נקרע בשני ונמצא דאגמ"ל דהי' חייב אם כן חייב בתשלומין ע"כ מיעטה תורה דפטור אם כן פטור ביום א' מגזה"כ ופטור אף ע"פ שנקרע ע"ש. וא"כ לדעתו בדעת הר"מ כשבציו מבחוץ חייב בראיה ועיין בתוס' פ' הערל שהקשו למ"ל קרא למעוטי טומטום ת"ל דהו"ל ערל ותירצו כיון דאינו יכול למול לא הו"ל מאוס וחייב וצריך קרא למעוטי מטעם טומטום ע"ש. ועבדים פטורים כמו נשים דכל מ"ע שאין הנשים חייבים אין עבדים חייבים ונאמר בבוא כל ישראל להוציא עבדים ודרשה זו אינו מוזכר בש"ס והר"מ מביא זה ובודאי מצא באיזה מקום. והנה לכאורה בלאו הכי עבדים פטורים דמנין לו קרקע בא"י וכל מי שאין לו קרקע פטור מראיה כאשר יבואר בסמוך אך משכחת לה שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בה רק מה שאתה נותן לפיך ע' בסי' רס"ז ובט"ז שם מכל מקום אפשר כיון דאין לו רשות לכל הדברים לא הוי שלו ע' לעיל בלאו דלא יראה וכו' אך באמת דאלו הטעמים פשוטים א"צ לטעם אחר. ח"ע וחב"ח דעת רש"י ותוס' דחייבים האידנא למ"א דכופין את רבו לשחררו אך דעת הר"מ הוא להיפך וכתב דח"ע וחב"ח פטורים מראיה היינו למ"א פטור מראיה. ובח"ע של קטן דאינו בן כפי' לדעת הר"מ חייב ולדעת כל הראשונים פטור והדברים ארוכים. ע' כאן בלחם משנה ומובא כ"פ בח"ז לענין פסח ועוד ענינים ועיין בס' טר"א שהאריכו בזה וכבר כתבתי דח"ע וחב"ח משכחת לה שיש לו קרקע בירושה דאינה חוזרת ביובל כגון ישראל שבא על ח"ש וחב"ח והוליד בן דבן הזה מצד חלק השפחות הוא עבד דהולד הולך אחר דידה ומצד חלק הבת חורין הוא בן ישראל ויורש את אביו ומובא כ"פ בח"ז. והנה לעיל בפ' משפטים כתבתי כל הדינים לענין חגיגה ותוכל ללמוד לכאן לענין ראיה וכדי שלא תצטרך לחפש אני כותב לך עוד הפעם. חרש אף שמדבר וגם אינו אלא חרש באזנו אחת פטור מראיה אף דלכל התורה פקח הוא ככל האנשים אך כאן איתמעיט מגזה"כ וכן האלם שאינו מדבר אף ששומע והוא כפקח לכל דיני התורה כאן נתמעט מגזה"כ וע' לעיל בחגיגה. ושוטה וקטן פטורים דלאו בני חיוב נינהו בכל מצות התורה. וסומא אפילו באחת מעיניו פטור מן הראיה דכתיב יראה יראה וכו' כן מבואר בר"מ ואיני מבין הא בדף ב' אמרינן דמשנה דתנן הכל חייבים בראיה מרבה לסומא באחת מעיניו דלא כר"י בן דהבאי משמיה דר"י דפוטר אם כן הו"ל לפסוק כסתם משנה דחייב. אך באמת אמרינן לעולם כו' נראה דלא מרבינן סומא באחת מעיניו. אך קשה הא בדף ב' מבואר שם ת"ר החיגר והסומא וכו' פטורים ואיתמעט מרגלים כיון דא"י לילך בעצמו אח"ז מבואר ר"י ב"ד משמי' דר"י סובר דסומא באחת מעיניו פטור מראי' וכו' אם כן רבנן פליגי על ריב"ד משמי' דר"י והלכה כרבים ולמה פסק הרמב"ם כריב"ד ולא פסק כרבנן. ועיין בק"א בטר"א שכתב ג"כ דהלכה כרבים ולא כריב"ד וצ"ע דלא הביא דהר"מ פוסק כריב"ד משמיה דר"י וגם הר"מ בפ"ג מה' מעה"ק פוסק דסומא אינו סומך נראה דוקא בשתי עיניו ועיין במנחות דף צ"ג דילפי' הן מזקני העדה והן מראיה לא יהיה סומך אפילו סומא באחת מעיניו והר"מ דפוסק כריב"ד והיא קושית התוס' שם וצ"ע בדעת הר"מ למה לא פסק כדעת רבנן כאן. חיגר אפילו ברגלו אחד והזקן והחולה והענוג שא"י לעלות על רגליהם פטורים ובש"ס דף ג' וד' ילפי' מדכתיב רגלים והר"מ מביא לימוד דכתיב בעלותך לראות וכו' וצ"ע דהניח הדרשה המבואר בש"ס אך כיון דאין נ"מ לדינא מביא דרשה זו ובודאי מצא באיזה מקום ואין קפידא להר"ם בזה כידוע בכ"מ. ועיין בגמ' דבעלי קבין פטורים היינו שנחתכו הרגלים ועשו קב לשוקו ונפקא לן מפעמים והר"מ לא הביא דפשיטא דגרע מחיגר והא דצריך קרא ע' בגמ' ובטר"א שם. והטמא והערל דאינן ראוין לביאת עזרה פטורים אף מקרבן והרהמ"ח כתב דענין המצוה שיעלה עם כל זכר שיש לו שיכול ללכת לבדו זה אינו מן התורה רק מצות חינוך והקרא דכל זכורך אסמכתא הוא אך נמשך אחר לשון הברייתא והר"מ כ' בפירוש כדי לחנכו שנא' וכו' מבואר דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא. ובדברי הרהמ"ח יש מקום לטעות אבל נראה דכוונתו ג"כ כדעת הר"מ מהש"ס וקיצר בדבר דבאמת בנו הקטן רק מדרבנן ולא מה"ת. ומי שאין לו קרקע מימרא בפסחים דפטור מן הראיה והתוס' הקשו כאן למה לא חשיב זה במשנה בין הפטורים. והר"מ השמיט ד"ז והמ"ל עמד בזה וע' צל"ח פסחים דף ח' שם כתב דרב פליג על מימרא זו ע"ש ועיין בטר"א דמי שיש לו קרקע בקנין ביובל אין לו רק ק"פ לא הו"ל ארצך ופטור לפי מאי דקיימא לן ק"פ לאו כקה"ג ועיין בצל"ח שם. וכבר כתבתי בח"ז דהקונה שדה לזמן כ"ע סברי דק"פ כקה"ג אף בזמן היובל ואין כאן מקומו.