מנחת חינוך · סימן מ״ט, כ״ז

ודע מש"ל דאפילו שייך ד"ו לבועל היינו בידוע שהם מזה אבל אשה שזינתה אף דאומרת מפלוני א"נ להוציא מהנוגף דיכול לומר כשם שזינתה כו' עיין אה"ע סי' ד' דדוקא להכשיר הוולד נאמנת לומר מפלוני אבל לירושה ושאר ממון א"נ אלא מיירי בגוונא שידוע שמפלוני וכן אם נשאת תוך ג"ח [שנתגרשה] מבעלה וא"י אם לראשון או לאחרון ג"כ אין כ"א יכול להוציא אלא בהרשאה. והנה במש"ל אם ב"נ חייב בד"ו בשוגג היכי דאין ח"מ והנה בנגף ישראלית אפ"ל כיון דלענין ישראל משלם ד"ו לבעל ואין אנו חוששים דלמא לאו אביו הוא מחמת הרוב כידוע ואף דא"ה בממון אה"ר מכל מקום כיון דהוחזק הרוב לענינים אחרים גם בממון אזלינן אחה"ר ע' בהפלאה ספ"ק ואחרונים אם כן לא עדיף ב"נ מישראל והוי כמו מי איכא מידי כו' ועפמ"ג נסתפק בה' אמ"ה מכל מקום אפ"ל כן אבל אם נגח ב"נ יכול לדחות דא"י הוולד ממי הוא ובב"נ ל"א בתר רובא דאחרי רבים כו' בישראל נאמר לא בב"נ. וגם אני מסופק דאפשר דגבי ב"נ ל"ש האי רובא דרוב בעילות כמו פרוצה ביותר עב"ש סי' ד' ומכ"ש ב"נ שהם חשודים ביותר אם כן נראה דאינו משלם אם לא בידוע כגון בחבושים וכדומה אבל בתורת רוב ל"ש אצלם ויבואר במק"א אי"ה. והנה בנגף אשה ויצאו ילדיה דמשלם ד"ו אין חילוק דאפילו אם כלו חדשים לעובר מכל מקום כ"ז שאמו חי יונק ממנה ואינו נהרג על העוברין ומחייב לשלם. ואם ישבה על המשבר ונעקר הוולד ע' תוס' נדה דמ"ד ד"ה איהו מיית וכו' דאם עקר הוולד הו"ל כילוד מכל מקום כתבו שם דאם אמו חי אין נהרגין על עובר אפילו עקר לצאת ע"ש אם כן ודאי משלם ד"ו אך בנהרגה אמו והוולד בתוכה וכלו חדשיו ע' תוס' שם מסופקים אם נהרגין עליו כיון דאמו מתה אפשר דהו"ל כמונח בקופסא וצידדו דאין נהרגין עליו אם כן לענין ד"ו תלוי בזה אם נהרגין עליו אינו משלם ואם נימא דלא ה"ל כמאן דמונח בקופסא משלם ד"ו בהרג לעובר בתוך האשה. וכן אם ישבה על המשבר ועקר לצאת ומתה אמו דג"כ יכול הוולד לחיות ומכל מקום מסופקים בתוספות דאפשר דאין נהרגין עליו אם כן בהרג לולד משלם ד"ו. אך לכאורה באם מתה האם ואח"כ הרג הוולד בתוכה ל"ש השומא כמה היתה שוה מלאה כיון דכבר מתה וצ"ל בכה"ג מודה ת"ק לרשב"ג היכי דל"ש שבח וולדות שמין הוולדות בעצמן כרשב"ג. ועיין תוס' ב"ק מ"ז ע"א ד"ה וכך אתה מוצא כתבו דת"ק ורשב"ג לא מיירי מד"ו דת"ק מודה דמשלם ד"ו דהיינו שיווי הוולדות אך הם מיירי בשבח וולדות כמה היתה שוה כו' להוסיף על ד"ו סובר דג"ז שייך לבעל ורשב"ג סובר דחולקין וכ"כ הנ"י במשנה זו אם כן צ"ע על הרהמ"ח שלא הביא דעת תוס' ונ"י: