מנחת חינוך · סימן מ״ט, י״ז

והנה במש"ל דבמעוכב ג"ש לענין חובל דספק אם שייך לאדון או לעבד. וכתבתי בשם הכסף משנה דלאדון ל"מ אפילו תפיסה דלא חסרי' ולעבד מהני תפיסה י"ל לדעת הפוסקים דאפילו בדברים שאינם נקנים כגון גזל או מלוה מהני הרשאה עס"י קכ"ג בח"מ ובקצה"ח מביא בשם רמב"ן במלחמות דתורף הרשאה שהיא משוה אותו שליח. אך מכל מקום יכול הבע"ד לומר לאו בע"ד דידי את אך כשמקנה אותה התביעה אף על פי שאין הקנין חל מחמת דאינו ברשותו או דשלב"ל מכל מקום כיון דקיימא לן במקנה לחבירו אף שלא תפס הקנין אי תפס ל"מ מיני' עס"י ס"ו ור"ט אם כן כיון דאם יתן לו יהיה שלו כיון דתפס אם כן ה"ל בע"ד דידי' ע"ש באריכות. אם כן בכאן נ"ל דהאדון א"צ ליתן הרשאה לעבד דהיינו שיקנה לו התביעה דדי שמצוה ליתן לו כמ"ש התוס' בכורות שהבאנו לעיל ולא יכול החובל לומר לאו בע"ד דידי את כיון דאם נגבה יהי' תפס ותפיסת העבד מהני דחסרי' ומספיק' מהני תפיסתו אם כן ה"ל בע"ד דידי' אך יכול לדחותו כי א"ח לו רק לחבירו דהיינו להאדון וע"ז מהני צווי האדון או בתורת שליחות אבל אם העבד רוצה להרשות את האדון לא סגי בתורת שליחות כמו כל ענינים דשליחות לא סגי דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ואפילו אם יגבה לא יוכל לתפוס המעות עבורו כי אצל האדון ל"מ תפיסה. ע"כ צריך העבד להרשות לאדון כמו בכל דוכתי שיקנה לו בגוף התביעה כנ"ל. ולדעת הר"מ ל"מ הרשאה (לא) זל"ז כי הוא סובר בכ"מ צריך שיהיה לו הקנאה בהתביעה ול"מ מה שיהיה שלו בשעת התפיסה וכאן אינו בהקנאה כמו מע"פ ומכ"ש דהוי קנס דהוי דשלב"ל להירושלמי כמש"ל.