מנחת חינוך · סימן מ״ט, י״ד

והנה ד"ז שכתב הר"מ דביום ש"ר וכו' מבואר שם בש"ס דהוא כמשנ' ראשונ' אך למ"א אין כאן חלוקת ימים וכו' וכבר הגיה עליו הראב"ד והנה ד' הר"מ בכ"ד נראה דפוסק כמ"ר אך על כל פנים הדין אמת כמ"ש הטור והרב המגיד בח"ש וחב"ח או עבד של קטן דאין כופין הדין כמו במ"ר אף למ"א דבזה מ"א מודה הוי הדין כמ"ש הר"מ בלא כליא קרנא יש חילוק בין יום של רבו ליום של עצמו וכל הפוסקים מודים בזה אך למ"א בח"ע וחב"ח כתב הטור דחבלתו לעצמו. ובאמת דברי הטור תמוהים כיון דמבואר בש"ס דלמ"א ח"ע וחב"ח דינו כמעוכב ג"ש ובמעוכב ג"ש אין חבלתו לעצמו דהוי אבעיא ולא אפשיטא רק בתפס כמ"ש הר"מ והבאנו לעיל וכ"פ הטור והכל מודים לזה ועלח"מ הקשה כן על הטור והניח בצ"ע. ודע דלמ"ר מבואר בש"ס דח"ע וחב"ח ה"ל הרב אדון גמור על ח"ע ע"כ למ"ר נותן חצי קנס בכ"ע דהוי אדון גמור עי"ש בגמ' וברש"י אך למ"א תפסו בגמ' דהוי כמעוכב ג"ש דכל המע"י שלו והיינו חלק העבדות אף דהוי ח"ע מכל מקום כיון דעומד לשחרור מע"י שלו והוי כמעוכב ג"ש והוי ספק אם נקרא הרב אדון או לא כמו במעוכב ג"ש דהוא אבעיא ולא אפשיטא אבל על צד חב"ח בודאי אינו לרבו אלא לעצמו ולמ"ר דהוי אדון מכל מקום מבואר לענין קנס דנותן חצי קנס לרבו וח"כ ליורשים או בנזק דכליא קרנא דחולקין כי על צד החירות בודאי אין לרבו עליו רק שייך לעצמו אך למ"א מצד ב"ח ודאי אינו של אדון רק ש"ע דעדיף מלמשנה ראשונה רק אפילו על חלק העבדות יש סברא דהוי של עצמו וזה תלוי אם מעוכב ג"ש שייך לרבו אם כן נותן חצי קנס או חבלה לרבו ואם מעוכב ג"ש הוי ש"ע שייך כולו לעצמו והוא אבעיא אם כן מהני בתפס דוקא. אם כן לדעת רה"פ הדין הוא כך בח"ע וחב"ח במקום שכופין לשחררו אם המית שור אותו חצי כופר יתן ליורשיו אך ראוי ליטול ואין לו וכו' וחצי קנס על ח"ע יש ספק אם שייך לאדון אם נקרא אדון או לא וא"צ ליתן כלל חצי קנס רק בתפס האדון ודוקא על החצי מהני תפיסה אבל על חב"ח ל"מ תפיסה דאינו שייך לו כלל כמו למ"ר או ח"ש כמ"ש בפי"א מהלכות נזקי ממון מכ"ש למ"א אם כן לדעת הפוסקי' הראב"ד וסייעתו בחבל בו אחר במכליא קרנא או אף בלא מכליא קרנא החצי צריך לשלם לעבד מצד חב"ח ומצד ח"ע החצי יש ספק כמעוכב ג"ש אם שייך לרבו או שייך לו לעצמו ועל החצי הזה מהני תפיסת הרב ע"כ דברי הראב"ד בהשגות דכתב אין כאן חלוקת ימים למ"א אלא או כולו לרבו או כולו לעצמו או כותבין הרשאה כו' אינו מדוקדק דבאמת למשנה אחרונה החצי ש"ע בודאי והחצי השני יש ספק אם הוא לרבו או לעצמו וז"ב למעיין בש"ס. ולפי זה יש חילוק אם הח"ע מרשה את האדון צ"ל בהרשאה כדינו ולשיטת הר"מ מדינא דש"ס ל"מ הרשאה כיון דלא יוכל להקנות אבל האדון יכול ליתן רשות להח"ע כיון דיש לו מחצה יכול לדון על הכל אך מכל מקום אין החובל נותן לו כי יתפוס עבורו רק אם האדון נותן רשות לעבד א"צ הרשאה כיון דיכול לדון על המחצה ואי"ל לו לאו בע"ד דידי את עח"מ בדיני הרשא'. וזה אני כותב כעת למזכרת לענין הרשאה כי אין כאן מקומו. אך מ"ש דכה"ג למ"א חצי צריך ליתן לעבד בודאי וחצי השני יש ס' ז"ב בלי פקפוק ב"ה. וע' יו"ד סי' רס"ז שם מבוארים קצת דינים ומביא שם המחבר למ"א דין אם המית דאין נותן לו חצי קנס וד"ז לענין חבלה היאך הדין למ"א אינו מביא כלל ולפמ"ש החובל בח"ע וחב"ח שלו למ"א החצי של חב"ח צריך ליתן לעבד וחצי של ח"ע א"צ ליתן ואם תפס העבד אף חצי השני לא מפקינן מיני' ולשיטת הפ"י הדברים של ממון צריך ליתן כולו להח"ע וחלק הקנסות חולקין והחצי שאינו משלם מהני תפיסת הח"ע כנלע"ד ב"ה. והחובל בש"כ או ח"ע של קטן אם מכליא קרנא חולקין בכ"ע ואם לא מכליא קרנא יום ש"ר לרבו ויום ש"ע לעצמו ואם חבל רבו בש"כ שלו שהיא ח"ש וחב"ח אם מכליא קרנא צריך ליתן לה החצי ואם לא מכליא ביום ש"ר אינו נותן כלום וביום ש"ע לעצמה ודוק' בח"ע יש חילוק בין ח"ע לח"ש אבל מעוכב ג"ש אין חילוק בין עבד לשפחה כי בח"ע הוי מטעם כפי' ובח"ש אין כופין אבל מעוכב ג"ש כגון בראשי אברים אין חילוק ופשוט: