מנחת חינוך · סימן מ״ט, י״ג

וח"ע וחב"ח עמש"ל ז"ל מי שח"ע וחב"ח שביישו אדם או צערו או שנגחו שור אם אירעו ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו והנה מ"ש או שנגחו שור אין כאן מקומו לד"ז וכאן עסוקים אנו באדם לאדם. אך מ"ש דין ביישו מביאו הטור סי' תכ"ד וכ' דאם חבלו חבלה שסופה לחזור יום של רבו לרבו וכו' אבל בקטע ידו חולקין ביניהם והר"מ לא חילק ביניהם וכ' סתם יום ש"ר לרבו ויום ש"ע כו' וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה ובאמת דברי הטור הם בש"ס דגיטין שם בנזק דכלי' קרנא חולקין ומכל מקום א"י מה השיג על הר"מ הא הר"מ לא כתב כלל החובל בח"ע וחב"ח כמ"ש לפ"ז רק כתב שביישו או שצערו כו' וזה לא הוי כליא קרנא והדין אמת כמ"ש הר"מ שביום ש"ר לרבו אך מכל מקום קשה אמאי לא כ' הר"מ ד"ז דחובל בכליא קרנא ואפשר דסמך עצמו אמ"ש פי"א מה' נזקי ממון גבי המית מי שח"ע וחב"ח דנותן חצי קנס לרבו וח"כ ליורשיו ובש"ס שם מבואר דלא אמרינן ביום ש"ר לרבו כיון דכלי' קרנא ע"ש אם כן סמך אדלעיל מ"ל לענין המית או חבל דאם כליא קרנא חולקין אם כן כאן נמי וכאן כתב ביישו או צערו היינו לא כליא קרנא ע"כ פוסק שפיר דביום ש"ר לרבו וכו':