מנחת חינוך · סימן מ״ט, י״ב

ואם האדון בעצמו חבל במעוכב ג"ש פסק הר"מ כאן דאינו נותן לו ואם תפס העבד ל"מ מיניה וז"ל אם הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ואין נותן לו ד"ע מטעם הנ"ל כיון דהאיבעיא לא נפשטה אם כן א"צ ליתן לו דלמא הוי לאדון ואם תפס ל"מ מיניה מחמת דהוי אבעיא והר"מ סובר בכל אבעיא דאי תפס ל"מ מיניה וע' פ"ה מה' עבדים שפסק להיפך דנותן לו ד"ע. ועיין בראב"ד שהקשה זה וכתב שדבריו סותרים זא"ז ועיין כסף משנה שם כתב דהר"מ מיירי באם תפס וסמך עצמו אמ"ש כאן בה' חו"מ וע' יו"ד סי' רס"ז הביא בשם מגדל עוז והב"ח הסכים לדבריו דבה"ע מיירי בב"א צריך לשלם ובהלכו' חו"מ מיירי בזאח"ז ובט"ז תמה ע"ז וגם הסברא אינה מובן ואין ס' ב"ח ת"י לעיין בו ועיין בגיטין שם בתוס' ד"ה חבלי בי' הקשו דבש"ס מבואר אי קנס לרבו גם אם חבלי ביה אחריני לרבו ורבו שחבל בו פטור היאך תלוי זב"ז והא מעוכב ג"ש מע"י שלו ואם כן למה הה' דברים יהיה של רבו ותי' דשוים דמ"ל קטלי' כולא או פלגא ע"ש זה כונתם ולא לשונם ממש ועיין בספ"י תמה ע"ז דבשלמא קנס דהוא גזירת הכתוב נוכל לומר דאפשר כיון דעדיין מעוכב ג"ש ה"ל אדון ושייך הקנס לרבו אבל הה' דברים הם ממון שחייבים לעבד ואף הרב בעצמו צריך לשלם בכל ע"כ רק הוא זוכה מטעם שכל מה שקנה עבד קנה רבו אבל במעוכב ג"ש כיון דאין לרבו בו שום זכות ממון אם כן הן בחבלו בו אחרים והן בחבל בו האדון אין סברא שיהיה שייך לרבו כיון דלענין ממון שייך הכל לעבד ובפרט שבת דהוי משו' ביטול מע"י והמע"י הוא של עבד ואין סברא כלל שישלם שבת לרבו שאין לו שום חלק במע"י וע"ש שכתב דסברת הש"ס דוקא לענין נזק כיון דהוי דמי אבר מ"ל קטלי' כולא מ"ל קטלי' פלגא שוה לקנס ואם הוא לאדון צריך החובל לשלם להאדון אבל ריפוי שבת ובושת וצער באמת הוי לעבד ומכ"ש לשיטת הר"מ שכתב כאן פ"ה דנזק וצער ובושת הוי קנס אם כן שוה לל' שקלים דאפשר שייך לרבו אבל ריפוי ושבת שייך בכ"ע לעבד. ובזה מיושב דעת הר"מ דכאן התחיל דקנס שייך לרבו וע"ז כתב דאינו נותן לו ד"ע היינו הקנס של העין דהיינו נזק וצער ובה"ע שכתב דנותן לו ד"ע היינו הממון שיש בהחבלה שבת וריפוי ע"ש באריכות ותלי"ת הרבה מדבריו קיימתי מסברא דנפשאי ואח"כ מצאתים ודפח"ח. אך מה שנראה מדבריו דגם להר"מ בושת הוא בכלל ממון באמ' מבואר בר"מ פ"ה דגם בושת הוי קנס ע"כ נ"ט למודה בבושת שחייב דמביישו בהודאה ע' בלשון הר"מ ובמה שהקשיתי לעיל היאך חייב על שמביישו עתה הא המביישו בדברי' פטור מן התורה וצ"ע.