מנחת חינוך · סימן מ״ט, י׳

ולענין תשלומין החובל גדול חייב בה' דברים היכי דשייכים כולם ואם לאו משלם מה ששייך פעמים ד' וכו' וכן החובל את הקטן ג"כ חייב אם יש בו דעת חייב ג"כ בבושת אם נכלם אך בקטן שאינו נכלם אינו חייב בבושת וכן אם אינו יכול לעשות מלאכה א"ח בשבת הכלל דינו כמו גדול ולמי משלמין בקטן אם לאב עיין ר"מ וש"ס ויש להאריך בפרטי הדינים ואין להאריך כי אין כאן מקומו. וכן החובל בבנו בין קטן בין גדול אם אין סמוכים על שלחנו חייב האב ואם סמוכים ע"ש פטור עש"ס ור"מ. החובל בחרש חייב בה' דברים ובשוטה חייב בד' כי אין לו בושת אף שמבואר בכתובות דל"ב דשוטה אין לה פגם גם כן דהיינו נזק דוקא שם דשמין כמה היא שוה להשיא' לעבדו והיא לאו בת נשואין כי אין אדם דר וכו' אבל לענין מלאכה היא שוה כי ראוי לזה ע"כ חייב החובל בו בד' דברים. ובעתים חלים ועתים שוטה פשוט אם בעת חלמתו חבל בו חייב בכל ואם בעת שטותו פטור מן הבושת אף דאפשר בשעה שיחלם יהיה לו בושה מכל מקום נראה שם מהש"ס דפטור כיון דעתה לא מכסיף ע"ש. והחובל בבת קטנה של אחרים חייב ג"כ בה' דברים רק נזק ושבת שייך לאב אם פיחתה מכספה כי האב יש לו רשות למוכרה וגם המע"י שלו ואם היא נערה דאין האב יכול למכרה ע' בפ"י חקר דאפשר מכל מקום הוי דאב כי יכול לקדשה או אפשר כיון דא"י למכרה הוי דידה וכתב דזה תלוי בשני תי' התוספות ע"ש. והחובל בבתו גם כן הנזק והשבת שלו ע' שו"ע סי' תכ"ד שיטות אם בסמוכה ע"ש או לא ע"ש הדינים והשיטות ואין להאריך במ"ש בטוש"ע. החובל בע"ע חייב בכולן כמו כל איש מישראל ולמי ישלם עיין הדיעות בר"מ וש"ע והחובל בע"ע שלו חייב גם כן חוץ משבת דהמע"י שלו ע' בש"ס. החובל בע"כ של חבירו חייב בה' דברים והם של רבו והיינו המותר מדמי רפואה כגון שצערו ונתרפא מהרה אבל הרפואה צריך לרפאות לעבד חי שנותן לו דמי רפואה ואם חבל בו הרב מבואר במשנה שפטור מה' דברים ובתוספות הקשו הא מבואר בגיטין דרפואתו דידי' דצריך להתרפאות ותירצו לחד תירוצא דה"נ אם עבדו לי' סמא חריפא ונתרפ' מהרה פטור מן המותר. ועוד תירצו דאם חבל בו הרב עדיף וא"צ לרפאותו כלל ועבספ"י הטעם לזה וכתב שכ"ד הטור ע"ש. וכבר כתבתי לדעת הב"י דחייב מלקות על ע"כ שלו בהכאה שאין בה ש"פ אם כן לכאורה בע"כ שלו אף אם יש ש"פ מכל מקום כיון דהכל שלו ואינו משלם אם כן חייב מלקות כיון דאינו משלם. אך אם נאמר דחייב ברפואתו אם כן תשלומי הרפואה פוטרין אותו אך אם נאמר דא"ח ברפואתו כתי' ב' של תוספות אם כן לוקין אותו. אך אני כתבתי לעיל דאפשר אין מלקות בע"כ שלו כמו שנראה מדברי הר"מ ה' רוצח ע"ש אך לדעת הב"י מכל מקום אין לוקין אף דאינו משלם מכל מקום באמת מחויב בתשלומין רק דהוא זוכה בו השתא חבלו אחרים הוא של האדון מכ"ש בחבל בעצמו אם כן ה"ל כאלו משלם רק זוכה בתשלומין ה"ל כמו שמשלם ופוטר אותו ממלקות דהוא זוכה מחמת מה שקנה עבד וכו' אם כן הו"ל כאילו משלם ופוטרו ממלקות. ובקצה"ח סי' תכ"ד הקשה ע"ז האמרינן בכתובות דעולא סובר ממונא משלם מלקי לא לקי ומוקי המשנה דמכות דמבואר שם דלוקין ביתומה ומפותה דאין דין תשלומין והיינו מטעם מחילה ולפי הנ"ל מכל מקום כיון דאיכא חיוב ממון על כל פנים אף דמחלה מכל מקום יפטור ממלקות כמו כאן דהוא זוכה מהעבד אף שאינו משלם מכל מקום פטרו ממלקות התם נמי כיון דהוא מטעם מחילה ומכל מקום בר תשלומין הוא אם כן יפטור ממלקות וע"ש מה שתי' ועשמ"ק בכתובות גבי משל דמפותה כו' לאומר קרע שיראין שלי כו' שכתב דלאו מטעם מחילה הוא רק דהתורה לא חייבה כלל ברצון הניזק ע"ש אם כן במפותה לא נתחייב כלל אם כן ל"ק הקושיא הנ"ל והובאו ד' הש"מ בקצה"ח סי' רמ"ו עי"ש ובד' הירושלמי לענין קנס ואין כאן מקומו. ונ"פ אף לדעת תוספות שכתבנו דאם חבל בו הרב שלו א"ח לרפאותו כלל היינו כיון דהוא שלו תלוי ברצונו דאינו רוצה שיעבוד לו אבל בעבד של שני שותפים אם חבל בו א' בודאי החצי צריך לשלם להרב השני כי הוא ממון חבירו גם כן אך אפילו רפואה צריך לרפאות אותו בעצמו וא"ל דהחצי שלו אינו רוצה לרפאות דבאמת אם לא יתרפא אינו ראוי לעבוד לרבו השני כלל אם כן הו"ל כולו ממון חבירו וצריך לרפאותו משלו כולו אך הנזק ושאר דברים החצי אינו משלם שהוא שלו וחצי צריך לשלם לרבו השני ועיין בספ"י כתב גם כן דהרב עצמו א"צ לרפאותו דהטעם כמו שהוא בדין יום או יומים ובעבד של שני שותפים אינו בדין יום או יומים כמ"ש בר"מ ה' רוצח ע"ש כנל"פ.