מנחת חינוך · סימן תפ״ב, ב׳

ומבואר בגמרא לו ולא לב"ח היינו דהאדון אינו משועבד לב"ח של העבד מדר"נ ות"ק דריש לו ולא למוכר עצמו דלא ס"ל בעלמא כר"נ. ותמהו האחרונים על הר"מ דס"ל דמ"ע אין מעניקין וסובר כר"נ ועיין בש"ך סי' פ"ו ובאורו"ת ובקצוה"ח שם ועיין במ"ל שפלפלו בזה ואין להאריך במה שהאריכו המה. ונראה מדברי הר"מ ל"מ דאין האדון משועבד לב"ח של העבד מדר"נ אלא אף אם באה הענקה להעבד אין בע"ח גובה ממנו עיין במל"מ ובאחרונים שם בסי' פ"ו שפלפלו בזה. וע"ש בתומים דאם בא לידו ההענקה אף ע"פ דלא יוכל לגבות בע"כ מכל מקום מצוה איכא על העבד לפרוע ועיין בקצה"ח מה שמביא ראיה אפשר דאינו רשאי לפרוע כי לא ניתן לו אדעתא דהכי ואין כאן מקומו להאריך ומכל מקום אני לך. גם אפשר אם נאמר דאין הענקה משועבד על כל פנים לדעת הרמב"ן אף דשל"ד נוכל לגבות מתורת כפיה ה"נ יכול הבע"ח לכופו שיתן לו ממקום אחר ונוטל בחובו ההענקה בתורת כפי'. אך אם נאמר דאדעתא דהכי לא נתן לו כלל והוי כמו צדקה אם כן האיך יכול לכופו בממון שאינו שלו אך באמת על כל פנים מצוה איכא ורומז אני לך. ישמע חכם וגו'. והנה אם בשעת יציאת העבד הי' האדון חרש או שוטה נראה דפטור ולא שייך שעבוד דהשעבוד הוא מחמת המצוה והנהו לאו בני מיעבד מצוה נינהו ועיין בר"מ בסוף הלכות נחלות דנשתטה יורדין לנכסיו עבור צדקה ועיין בס' מחנה אפרים שעמד בזה הא פטור ממצות ע"ש. ע"כ כאן אפשר דפטור יותר משם ע"ש. ונראה דאם נימא דפטור בשעת יציאה אף אם אח"כ נשתפה פטור ואין החיוב חוזר וניער דנראה דעיקר החיוב הוא שחייבה תורה בשעת יציאה ואם אז לא נתחייב אינו חוזר וניער החיוב כ"נ. וכן אם לא הי' להאדון בשעת היציאה רק כספים וכו' ג"כ נפטר כיון דלא נתחייב בשעת היציאה אינו חוזר וניער החיוב כ"נ ברור. ואם נמכר לקטן כבר כתבתי לעיל בפרשת משפטים אם הב"ד יכולים למכרו לקטן. אך א"נ דיכולין למכרו או במוכ"ע לדעת התוס' דג"כ יש לו הענקה אם נאמר דקטן קונה בדעת אחרים מקנה והדברים עתיקים אם כלתה זמן היציאה בקטנות אינו חייב דקטן לאו בן מצוה הוא ואם יצא לאחר שנתגדל חייב דהחיוב עליו בשעת היציאה ואז הוא גדול. ואם מת הקטן ויוצא העבד במיתת האדון אם יש לקטן יורשים גדולים כגון אח ואב ושאר קרובים צריכים ליתן לו כי כבר כתבתי דיציאה במיתת האדון הטילה התורה החוב על היורשים והם גדולים מחויבים ליתן לו. וכן להיפך אם מת האדון והניח יורשים קטנים כיון שכתבנו דעליהם מוטל החיוב ואז היו קטנים לא נתחייבו כלל ופטורים לעולם כנ"ל. ונוהג בזכרים ובנקבות וכו' דאשה מן התורה קונה עבדים רק מפני החשד ועיין בהגהות מלמ"ל כאן ולעיל בפ' משפטים ועיין מה שכתבתי שם. והארכתי בדיני עבד עברי עיין ותמצא נחת בעזרהי"ת. ומ"ש הרהמ"ח בזמן הבית היינו בזמן שהיובל נוהג כמו שפירש"י ולא תלוי בזמן הבית רק בזמן שהיה היובל ובזמן שביטלו היובלות אינו נוהג דין עבד עברי ואמה העברי'. ועל הלאו הזה שלא נשלחנו ריקם אין לוקין דהוי לי' לאו שאין בו מעשה גם הוא לאו דממון דניתן לתשלומין. ומה שכתב הרהמ"ח מצד מוסרו הטוב אף בזה"ז אם שכרו וכו' שיעניק לו וכו' באמת לשיטת הר"מ גם בזמן שהיה נוהג לא היה נוהג במוכר עצמו. ונראה מזה דדעת הרהמ"ח כדעת התוס' שגם במוכר עצמו נוהג על כן מצד המוסר גם היום נוהג אבל לשיטת הר"ם לא שייך כלל מצד המוסר דהתורה לא חייבה כלל רק במכרוהו בית דין ומי יודע מאיזה טעם והבן. אך לא שכיח שהרב המחבר יהיה נוטה מדעת הרמב"ם אם לא שפירש להדיא: