מנחת חינוך · סימן תע״ב, ב׳

ונבילה האוכל כזית מבשרה או מחלבה עובר משום לאו זה דחלב נבילה כו' ואכל לא וגו' דרשינן בש"ס כ"פ אמרה תורה יבוא איסור נבילה ויחול על חלב ואינה מטמא משום נבילה דכתיב יעשה וגו'. והרמב"ם כאן פ"ז כתב דנבילה הוי איסור מוסיף היינו כולל ע' לח"מ דחל על הבשר חל על החלב ג"כ ועיין בהה"מ אף מאן דל"ל כולל כאן גזה"כ דחל מחלב נבילה וגו'. וגה"נ דעת הרמב"ם בפ"ח כאן דלוקין משום נבילה ג"כ דהוי ליה איסור כולל. ומובא בחיבור זה מה שהקשו עליו הראשונים הא ס"ל אין בגידין בנו"ט והאיך חייב משום [נבילה] וכבר תירצו האחרונים גם כתבתי תירוץ במצוה שם והדברים עתיקים וארוכים ואין כאן מקומו. ובענין נבילה דחל על חלב ע' בס' שעה"מ פי"ז מה' א"ב בקונטרס אחע"א באריכות ואין כאן מקומו ומכל מקום אני לך. ודם נבילה הנה קי"ל דם נביל' אינו מטמא עיין ר"מ פ"א מה' שאה"ט ומכל מקום אין ראי' לאיסור אכילה כמש"ל דאינו מטמא ומכל מקום חייב בלאו דאכילה אם כן אפשר דם נמי ואפשר דאין אחע"א אף דהוא כולל מכל מקום אפשר דקל על חמור אינו חל אף בכולל ולאו דאכילה הוי קל כי דם הוא בכרת אף דחלב ג"כ בכרת מכל מקום חלב הותר מכללו ע' בתוס' בסוגיא דאחע"א והוא אריכות. אך אם נאמר דחל אפשר עובר על לאו דנבילה אך בפסחים בסוגיא דחזקי' ור"א דמקשה והרי דם כו' ולא מתרץ כשהותר' נבילה כו' דמה הותר ע' בתוס' שם דכתבו דמוכח דדם לא הוי בכלל בשר ע"ש בתוס' ובפ' המוצא בתוס' שם מבואר ג"כ אם כן לא הוי בכלל נבילה. וכן הרמב"ם גבי חלב וגיד כ' דחייב משום נבילה ובדם אינו מבואר בדבריו מוכח ג"כ דסובר דא"ח על דם משום לאו דנבילה נ"ל. או בדם התמצית או בדם האברים דאינו עובר רק בלאו לא הוי נבילה ע"ש. ומבואר בשער המלך כאן בקונטרס שמביא בשם התוס' יבמות פ' ד"א דלר"ש דל"ל אחע"א אפילו בכולל אינו חל נבילה על חלב ולא אמרינן גזה"כ הוא לא כהר"מ כאן ע"ש. ולכאורה קשה דמתרץ הש"ס כשהותרה נבילה חלבה וגידה הותרו הו"ל לאקשויי הניחא למ"ד דאית לי' אחע"א הו"ל בכלל נבילה אבל לר"ש דל"ל אחע"א לא הוי בכלל נבילה אם כן ל"ש חלבה הותרה דלאו בכלל נבילה כמו גבי גה"נ דמקשה הניחא וכו'. ואפ"ל נהי דאין אחע"א מכל מקום כיון דקוברים בין רשעים גמורים והאיסור חל אם כן הו"ל בכלל הלאו רק דאין לוקין אם כן הו"ל בכלל נבילה. אך ביבמות בפ' ד"א מבואר שם דר"ש לית לי' הך סברא לקברו וכו' נראה דאף האיסור אינו חל וגם בגה"נ הי' יכול להקשות אף אם יש בגידין בנו"ט מכל מקום כיון דלא חל לכך האיך שייך כשהותרה וכו' הא הגיד לא נאסר כלל. שוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה בגה"נ וכתב אף שאינו חל מכל מקום נבילה מקרי' יע"ש אם כן ה"נ אך לא כתב טעם לדבריו דנראה שם דתלוי אם הוא בכלל הלאו אך אם קוברים וכו' ניחא אבל לר"ש צ"ע. והנה באחע"א לפלפל צריך ממש חיבור מיוחד וכאן באתי רק להזכיר. ומבואר ברמב"ם כאן האוכל עוף טהור חי כ"ש לוקה משום נבילה ואם אכל אחר מיתה צריך שיהי' בו כזית וגידים ועצמות מצטרפים וחייבים משום נבילה ודברי הרמב"ם תמוהים עיין בהרה"מ ובלחם משנה ואין כאן מקומו להאריך. והאוכל מנבילות מעצמות ומגידין פטור כמו בכל איסורי מאכלות ולענין שלא כדר"ה ג"כ פטור דכתיב ביה לשון אכילה הכלל דינו ככל מאכ"א ומובא בח"ז כמה ענינים עיין ברמב"ם כאן ובפי"ד ה"נ כאן. וכל מאכ"א שהם משני שמות אין מצטרפים וכן נבילה אין מצטרף עם שום אחד מאסורים רק נבילה וטריפה מצטרף אף על פי שהם משני שמות דטריפה תחלת נבילה הוא כן מבואר ברמב"ם כאן ובפי"ד. והנה (כ"כ) הכסף משנה לא גילה לנו מקור הדין מהיכן יצא לרבינו דין זה וראיתי בספר אבני מילואים להגאון בעל קצוה"ח כתב שד"ז מבואר בספרי כאן דמבואר לא תאכל וגו' אין לי אלא נבילה טריפה מנין ת"ל כל נבילה וגו' ולכאורה ילקה על טריפה שתים מלאו זה ג"כ ולא הוי לאו שבכללות כיון דיש לאו בפ"ע ג"כ אך אפשר כיון דהוא מרבוי דכל אין לוקין כמו ח"ש דהוא ג"כ מרבוי דכל. ועי' בפ"א מהלכות חו"מ בלחם משנה שם הלכה ו' דכ' דמרבוי דכל לוקין ובח"ש מתרץ שם ע"ש אם כן צע"ק. וגם צ"ע אם אין לוקין אם כן למה מצטרף וגם צריך לעיין מאיזה לאו מתרין בו ועי' בסוגיא דזבחים דף ע"ח דפיגול ונותר וכו' ובתוס' שם והדבר צריך אריכות ובאתי רק לעורר. ומ"ש הרהמ"ח דנבילה שאינו ראוי לגר וכו' מבואר כמה פעמים בש"ס. ולכאורה בלאו האי קרא פטור דהוי שלא כדר"ה כמבואר בר"מ פי"ד דאם אכל מאכל איסור אחר שהבאיש ובטל ממאכל אדם פטור וכו' דהוי שלא כדר"ה ובש"ס מיירי לענין טומאה ג"כ דאינו מטמא כלל ע"ש. וגם מ"ש הרהמ"ח דלגר אשר בשעריך וכו' אין צורך ללמדנו וכו' ולענין היתר הנאה נפקא לי' וכו' הר"מ פ"ח כאן כתב מכאן היתר הנאה ובהלכות עכו"ם פסק כר"י דדברים ככתבם אם כן צריך האי קרא ועי' בלחם משנה פ"ח מה שפלפל בזה וא"צ לפלפל כאן בזה כי צריך אריכות בסוגיא דפסחים ואין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר. ודיני נוטל"פ שכתב הרהמ"ח הדברים ארוכים בראשונים ובאחרונים ואין דרכי בח"ז להאריך בענינים הנהוגים וידועים. ומ"ש הרהמ"ח דצריך שיהיה בקדירה שני חלקים נגד וכו' כדי שיבטל ברוב דעתו דכפל בעינן ולא סגי במשהו יותר ועי' בשער התערובות להפרמ"ג ביו"ד שהאריך בזה ועי' יו"ד סי' ק"ט ובפרמ"ג שם באריכות וכבר עוררתי לעיל גבי לאו דטריפה דבש"ס יומא דף ל"ו ע"ב מבואר להדיא דלגר וגו' דכתיב כאן הוא עשה ע"ש ואין חולק ע"ז אם כן האוכל נבילה חוץ מה שעובר בלאו זה ועשה שא"ז עוד הוא עובר בעשה זו דלגר ולא ראיתי במוני המצות שימנו זה כאן וכן עשה לכלב וגו' לעשה רק באזהרות מוסף של שבועות נחשבים לעשין ע"ש וגם צ"ע בזה בש"ס דפסחים בסוגיא דחזקי' ור"א שם ובאתי רק לעורר. ולאו זה ככל הלאוין לכל הענינים: