מנחת חינוך · סימן תע״ב, א׳

שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו כו' וע"ז נאמר לא תאכל כל נבילה כו' כל שנפסלה בשחיטתה כו'. מבואר בר"מ פ"ד מה' מ"א וא"צ להאריך בדבר הזה אשר מלא בש"ס ופוסקים בראשונים ובאחרוני' ומכל מקום אכתוב בקיצור. לאו זה אינו נוהג אלא בנבילות הטהורי' ולא בנבילות הטמאים כן מבואר בר"מ כאן ע' בהרה"מ וצ"ע שלא הביאו הרהמ"ח ומבואר הטעם דאין איסור חל ע"א אף דהוא איסור חמור דנבילה מטמאה אין חל וזה אריכות גדול בדין אחע"א ע' בשער המלך ושאר אחרונים ואין להאריך בענין זה כי צריך חיבור מיוחד. והנה בנבילה איכא לאו זה וגם עשה שאינו זבוח כידוע וגם בטמאים איכא לאו ועשה כל בבהמה כו' כידוע אם כן לכאורה בטמאי' שמתו עוברים בשני עשה בעשה דטמאים ועשה שאינו זבוח ואינו זבוח עם טמאה הוי איסור בב"א דתיכף במעי אמו חל כידוע. אך באמת שאינו זבוח לא שייך כלל בטמאים דלא שייך שחיטה גבייהו וזבחת מבקרך וגו' כתיב וזה פשוט. ונ"מ כיון דאין לוקין דהנה קיי"ל ביבמות אף דאין אחע"א מכל מקום האיסור יש רק דאין חייב ונ"מ לקברו בין רשעים גמורים ה"נ אינו נוסף העשה שאינו זבוח רק לאו דנבילה נוסף ונ"מ ג"כ דידוע דחולה שיש בו סכנה דמאכילין אותו רק הקל ופשוט דאם יש נבילה טהורה ונבלה טמאה הו"ל הטהורה הקל דאין בה רק לאו ועשה וכאן יש שני לאוין ועשה היינו לאו ועשה דטמאים ולאו הנוסף מנבילה אף דאין לוקין דאינו חל מכל מקום האיסור יש אך אם יש גה"נ של נבילה לדעת הר"מ פ"ח כאן דחייב שנים משום נבילה ג"כ אם כן יש ב' לאוין ועשה היינו שאינו זבוח ויש ג"כ נבלת טמאה הו"ל ג"כ שני לאוין ועשה אם כן הם שוים ומאכילין אותו איזה שירצה ול"א דהוי ב' לאוין וב' עשין היינו שא"ז ג"כ דל"ש גבי טמאה זבוח כלל דוזבחת מבקרך כתיב ולא בטמאים וזה ברור. והנה כמו שציירנו בגה"נ של נבילה אפשר כיון דלוקין ב' מלקיות ובנבלת טמאה אין לוקין אלא אחת אם כן הוי גה"נ חמור וזה צ"ע דאפשר כיון דאיסור אחרון יש רק דאין לוקין הוי לי' ג"כ חמור כמו חבירו דלוקין ועיין במפרשים שכתבו דלאוין דאין לוקין חמורים יותר אך אפשר כיון דהוא באמת מלאוין הלוקין רק דאין לוקין מחמת דאינו חל הו"ל קיל ואין כאן מקומו. אך באיזה ציור אחר שיש בו ב' לאוין במלקות אחת מחמת אין אחע"א ועשה שוה לנבלה טמאה ולא אמרינן דהו"ל ב' עשין היינו שא"ז ג"כ דהעשה וזבחת לא קאי כלל אטמאים ופשוט. ולפמ"ש למעל' בדעת הר"מ דהטעם דס"ל גבי גה"נ שלוקין משום נבילה ג"כ אף דאין בגידין בנ"ט ותמהו עליו הראשונים וכתבנו הטעם דאחשבי' באכילתו כיון דבלאו הכי איכא איסור גיד ע"ש מ"ש דבר נחמד בס"ד במצוה שם אם כן בחולה שיש בו סכנה דאוכל מחמת חליו לא שייך אחשבי' אם כן ה"ל חד לאו דגיד ולא עשה כלל והו"ל קיל לגבי טמאה ג"כ ואין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר. ובין מתה מאליה או נפסלה בשחיטה הו"ל נבילה. ויש עוד נבילות מחיים מבוארים ברמב"ם פ"ג מה"ש ואלו הם ניטל הירך וחללה וכן נשבר' המפרקת ורוב בשר כו' או שנקרע מגבה וכן חלק כו' היינו גיסטרא או נפסק רוב הקנה או ניקב הושט במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבילה מחיים כו' ופ"ב מהלכות שאה"ט חשב ד' נבילות ניטל הירך כו' מטמאה מחיים ופסיקת הגרגרת ונקיבת הושט לא חשיב אדרב' כתב שם אם נשחט רוב או א' מהסימנים אינה מטמאה מחיים עד שתמות. וע' ש"ך יו"ד סי' ל"ג שתמה על הרמב"ם כאן דסובר נקיבת הושט הוי נבילה מחיים מש"ס חולין דף ל"ב ע"ש. והאחרונים התב"ש והכרו"פ כתבו שם דלענין טומאת נבילות אינם מטמאים מחיים אפילו שחט סימן כו' אבל לאו דלא תאכלו נבילה וגו' לענין זה הוי מחיים בנקיבת הושט ופסיקת הגרגרת. ודין אכילת נבילה חלוק מטומאה אף דאינה מטמאה מכל מקום על אכילה עוברין בלאו דנבילה ועיין בפרמ"ג חקר מנ"ל נקיבת הושט הוי נבילה ע"ש. וגם חילוק יש בנקיבת הוושט דוקא במקו' שחיטה הוי נבילה עי' ש"ך סי' ל"ג ובפסהג"ר ברוב אפילו שלא במקום שחיטה וכבר בא באריכות בד' האחרונים ואכמ"ל.