מנחת חינוך · סימן תס״ד, ט׳

ומבואר בר"מ כאן עידי עהנ"ד שהוזמו כל המחזיק בנכסים זכה בהם וכו' ומותר להנות שכבר הוזמו ולמה זכה בהם שכבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינם וכו' והוא גמרא בכריתות דף כ"ד וגם מבואר שם דשור הנסקל שהוזמו עדים כל הקודם זכה בו דאפקריה ואמרינן שם אמר רבא מסתברא מילתא דר"י כגון דאומרים דנרבע שורו אבל אומרים רבע שורו הוא בעצמו יודע דלא רבע לא מפקיר וטרח ואייתי עדים וכו' ומקשינן ומ"ש מהא דרשב"ל דאמר עהנ"ד שהוזמו עידים כל המחזיק זכה. ועיין בפירש"י אף דיודע בעצמו שלא חטא ואמרינן דכ"א סבר נהי דהוא לא חטא אחריני חטאו ומפקיר ממונו ופירש"י אחריני חטאו ואמרינן בפ' חלק דנכסי צדיקים וכו' אבד וכו'. והר"מ בפ"א מהלכות נזקי ממון מביא ד"ז דשוה"נ וכתב דוקא בנרבע ולא ברבע וכאן כתב עהנ"ד כמבואר בגמרא הנ"ל וצ"ל שיש הרבה כיתי עדים אבל אם כת אחת מעיד על כולם אם כן היודע שלא חטא מביא עידי הזמה ממילא יתבטל כל העדות אם כן לא מפקיר ממונו כשור הנסקל. הכלל באיזה אופן שיתבטל העדות ע"י שיזומו כל אחד לא מפקיר ממונו והש"ס לא צריך לבאר זה דהטעם מפורש שם דאחריני וכו' ממילא משתמע דאם ע"י הזמתו יתבטל כל העדות אינו מפקיר ממונו. אך הר"ם סתם כאן בלא טעם וכ' דהפקירו ממונם צ"ע דלא פירש דלפעמים לא שייך זה כיון דהוי כרבע דהוא יודע ואם לא שייך אחריני אינו מפקיר גם צריך להיות יותר מרוב דאף אם הוא לא חטא יהי' רוב ואבד ממונו בתורת נכסי צדיקים אבל אם יש רוב מצומצם ואם יזימו עדות של אחד לא יהי' רוב וממילא לא יהי' ממונו אבד לא מפקיר להו דל"ש נהי דהוא לא חטא אחריני וכו' כיון דבלא הוא לא יהי' רוב ואין ממונו אבד ובש"ס לפי הטעם ידעינן זה אבל הר"מ סתם הדבר והו"ל לפרש הטעם דכ"פ אינם מפקירים כמ"ש. גם נ"מ לענין מלבושים שכתבנו לעיל דנראה מדברי הש"ס דמלבושים של צדיקים אין אבד אם כן לא מייאש מן המלבושים כיון דהוא ידע דלא חטא. ועיין ברש"י בכריתות שם שכתב דצדיקים יוצאים ערומים וממונם אבד נראה דגם המלבושים אסורים והארכתי לעיל דגם דעת הר"מ הוא כן על כל פנים זה דבר ברור דאם הוא באופן דע"י ביטול עדות מאחד לא תהי' עהנ"ד אינו מפקיר ממונו ע"כ צ"ע על הר"מ שלא כתב הטעם המוזכר בגמרא וסתם הדברים וצ"ע. והבאתי בח"ז דברי הירושלמי מובא במנ"ל בהלכות עבדים פ"ח דעבד עהנ"ד דיוצא ליהרג והוזמו העדים דעבד זכה בעצמו ופלפלתי בזה וא"צ לכפול. כתבתי לעיל דין הודאת עצמם אם אוסרים ממונם ה"ה דיש לספק אם יש עידי הכחשה נהי דאין נהרגין לענין הממון מאי אי כיון שאינן נהרגין לא נאסר הממון כלל או אפשר כיון דאין אנו יכולים להרוג אותם מספק אם כן לענין ממון הוי ספק איסור או אפשר דאוקי ממון בחזקת היורשים ובד"ז בספק איסור לענין ממון כבר הבאתי דברי הש"ך והדברים עתיקים וגם לענין חזקה בתרי ותרי והדברים ארוכים אין כאן מקומו ובאתי רק לרמוז ולעורר. ונ"ל דכתבנו לעיל דנכסים של עהנ"ד דמופקדים ביד אחרים אסורים בנקבצים לתוכה נראה דוקא פקדון דכ"ה דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל הלואה ביד אחרים דלהוצאה ניתנה לא הוי שללה ושייך הממון שיש להם אצל הלוים ליורשים מכש"כ דירושה לשיטת רש"י שכתבנו לעיל אף דירושה כתבנו לעיל דצ"ע בזה מכל מקום כאן עדיף דירושה ג"כ בכ"מ שהוא ברשות היורשים הם אם הם חפיצים אבל מעות הלואה כיון דאין המעות בעין ואף אם הוא בעין פסקינן דלהוצאה ניתנה לא הוי שללה כ"נ מצד הסברא ומכל מקום לא באתי רק לעורר. גם יש לחקור אם יש להם משכנות ממושכנים בעיר אחרת אי הוי שללה דהגוף הוא שלהם ואף שע"י כן נפסיד ממונם של אחרת מ"ל בכך ותדע דאלו נכסים שלהם אף שחייבים מעות לאחרים והאחרים נפסדו עי"ז שא"י לגבות חובם מכל מקום בודאי נשרפים אם כן ה"ה משכון או אפשר דמשכון דאלים השיעבוד לא הוי שללה. והנה לברר כ"ז צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ואני לא באתי אלא לעורר תן לחכם וכו'. ונראה דמשכנות מאחרים שממושכנים אצלם דינם כפקדונות של אחרים דלא הוי שללה אף על פי דבע"ח קונה משכון אף דבחמץ עוברים בב"י דהתם גם בפקדון באחריות עוברים דכתיב לא ימצא אבל הכא דפקדון אינה שללה ה"ה משכון לא הוי שללה כנ"ב. והנה כל נפש חי אסורים ג"כ בהנאה. ובהמה חציה של עהנ"ד וחצי של עיר אחרת אסורה כמאן דלא פליגא דמי' כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה בשותפות עם עיר אחרת מותרת דכמאן דפליגא דמי' כן מבואר בגמרא ובר"מ. ועיין בס' ש"א שהקשה למה העיסה מותר החצי של אחר הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ודילמא יש בידו חלק של עהנ"ד. ועיין באחרונים במשנ"ח ובמק"ח שפלפלו בזה ואין כאן מקומו להאריך בדיני ברירה. והנה בהמת עהנ"ד אפילו נשחטה אסורה בהנאה ומבעיא בגמרא כאן בהמת עהנ"ד שנשחטה מהו לטהר מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחוט או מקטל קטלי' ומטמאה א"ד מהני לה שחיטה תיקו. ועיין ברש"י שם דודאי אסורה בהנאה רק דהאבעיא אם נטהרה מידי נבילה. והנה בכל אה"נ ודאי אם שחטו אף דאסור בהנאה מכל מקום נטהרה מידי נבילה לענין טומאה רק בכאן האבעיא דלפי חרב וכו' דהיינו שחיטה ג"כ הוא חרב וה"ל כאלו קטלי' או מכל מקום מהני ליה שחיטה והר"מ השמיט אבעיא זו ולא הביא האבעיא לא כאן ולא בהלכות אבות הטומאה ותימא גדול למה השמיט והמרשים בעל עין משפט הרשים אבעיא זו בר"מ כאן בהלכה י"ב ובאמת אינו מוזכר כלל וכבר כתבתי בגליון על הגמרא על המרשים שאינו נזכר ד"ז וצריך עיון גדול על הר"מ שהשמיט האבעיא. ונראה ליישב דהנה ידוע דכל דבר של עהנ"ד כגון שופר ולולב מידי דבעי שיעור אין יוצאין משל עהנ"ד כמבואר כ"פ בש"ס אין מספר דכתותי מיכתת שיעורא ולאו דוקא לענין מצוה אלא אפילו לענין שאר דברים ע' ביבמות דף ק"ג ע"ב לענין טומאה היכי דבעינן שיעור אמרינן העומד לשרוף כתותי מכתת שיעורא וע"ש בתוס' אפילו בדבר שא"צ שריפה רק קבורה אמרינן כתותי מכתת שיעור' ואפילו בדברים שא"צ שיעור דל"ש כתותי מכתת שיעורא בדבר העומד לשרוף לר"ש הוי כשרוף ועי' באבן העזר סי' קכ"ד דאף שכתב הגט על אה"נ כשר, בדבר שצריך ביעור מן העולם הוי כשרוף ופסול ועיין בח"מ שתמה על הרמ"א דהר"נ לא כתב ד"ז אלא אליבא דר"ש דסובר כל העומד לשרוף וכו' ואנן לא קיי"ל כר"ש ועיין בב"ש שהאריך וכתב דדעת הרמ"א כר"ש. ועיין בס' שעה"מ פ"ד מהלכות גירושין פלפול ארוך בזה ועיין במנחות דף ק"ב דלר"ש נותר ופרה האיך מטמאין הא כשרוף דמי. אם כן אף דהרג הבהמה מכל מקום האיך מטמא הא נבילה מטמאה בכזית דוקא עיין בר"מ בהלכות אה"ט והא כתותי מיכתת שיעורי' ונראה פשוט דלאחר שהורגין נפש חי שורפין ג"כ בכלל שללה או על כל פנים בקבורה ככל אה"נ ושייך כתותי מיכתת שיעוריה אם כן אינה מטמא כלל נבלת עהנ"ד וגם אם עומד לשריפה הוא כש"ד לר"ש ע"כ הר"מ השמיט אבעיא זו דהוא שלא כהילכתא דאפילו נהרגה אינה מטמא ומכש"כ בנשחטה וסובר הר"מ דאפשר ר"ח דאבעיא אינו סובר כר"ש וגם סובר דדוקא גבי מצוה כמ"ש. הכלל מצינו כ"פ דהר"מ דחה איזה דבר כיון דהוא שלא כהילכתא והר"מ סובר כש"ס דיבמות דבכ"ע אמרינן כמ"ש ומכש"כ לדעת הב"ש דסובר כר"ש ע"כ שפיר לא הביא האבעיא זו דהאמת כ"ה לדידן דנבלת עהנ"ד לא מטמאה כלל דכתותי מיכתת שיעוריה ועיין במקומות שהבאתי הרבה ענינים בזה אך אני באתי רק לעורר תן לחכם וכו' ובעזה"י הוא הערה נכונה ועיין בתוס' סוטה גבי כגבוי דמי וכו'. ומבואר בגמרא בחולין דעפר של עהנ"ד מותר דמחוסר תלישה וכו' וכבר הבאתי לעיל בשם התוס' בסנהדרין דף מ"ו דכתבו דעפר חשוב טפי מחובר לקרקע וכעת לא ראיתי שהר"מ יביא זה דעפר מותר ע"ש בגמרא וקצת הערות שכתבתי למעלה בענין מלוה ומשכון מצאתי בס' משנ"ח שהעיר באיזה דברים. וע' עוד שם שחקר אם אנשי עהנ"ד קנו חפץ מעיר אחרת ע"י קנין תורה כגון במעות וכן להיפוך אם אנשי עיר אחרת קנו אצלם חפץ בקנין דאורייתא ומדרבנן אין קנין אם אזלינן בתר קנין תורה או דרבנן ע"ש והדברים עתיקין בענין זה. ומבואר בש"ס דחולין שם דאפר עהנ"ד אסור אף על פי דכל הנשרפין אפרן מותר ש"ה דכתיב לא ידבק וכו' ע' בתוס' סוף תמורה כמו אפר ע"ז דכתיב ולא ידבק וכאן כתיב ולא ידבק וכו' ושוה לע"ז. וג"כ עהנ"ד תופשת דמי' כמו ע"ז ע' בס' משנ"ח שכ"כ ובהרבה דינים שוה לע"ז ע' בס' הנ"ל. ובהמה חצי של עהנ"ד וחצי עיר אחרת ע' בגמ' וברש"י הטעם דאסורה ונוכל לומר דינקי מהדדי כמו שמבואר בביצה גבי בהמה חצי וכו' דינקי תחומין מהדדי. שוב ראיתי ג"כ בס' הנ"ל שהעיר בזה ובאתי רק לרמוז ולעורר. ואם יש איסורי הנאה בעיר שדינם בקבורה כגון בב"ח וכדומה אם הם בכלל שללה וחל עליהם מצות שריפה או לאו כבר הבאתי בח"ז דהם דברים ארוכים אם אה"נ יש להם בעלים והוי שלו רק דהוי אינו ברשותו או לא הוי שלו כלל והדברים עתיקים וארוכים בראשונים ובאחרונים ובאתי להזכיר. מ"ש לעיל דאם יש רוב עם א' אם כן כל א' אינו מיאש מטעם דאחריני חטאו נהי דחטאו מכל מקום אין ממונם אבד כיון דלא הוי רוב מצאתי ג"כ במשנ"ח שהעיר בזה. וכן מבואר ברש"י בחולין דף ק"מ ע"א בד"ה אלא בשחיטה וכו' ע"ש.