מנחת חינוך · סימן תס״ד, ח׳

והנה דין ממונם של עיר הנדחת כ"ה כל נפש חי של בני העיר הורגין בסייף ולאו דוקא בהמה ועיין בכסף משנה מכל נפקא. ועיין בירושלמי כאן אבעיא בברי' של חיה ועוף ודגים ועוף שהוא טס למעלה מעשרה ויבואר לקמן בס"ד מבואר להדיא דכל נפש חי הוא בכלל. וכל שללה מקבצין אל תוך רחובה אין לה רחוב עושין לה רחוב הי' חוצה מכניסין לתוכה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש והוא מ"ע. ונכסי הצדיקים המועט הדרי' בעיר הם בכלל שללה הואיל ויושבי' שם ממונ' אבד ופשוט דאם הוזמו העדים לאחר גמ"ד דצריכים לשלם להצדיקים מכאשר זמם אף דח"מ וממון הו"ל נפשות לזה וממון לזה ע' בסנהדרין גבי שור הנסקל וגבי בתו של פלוני ע"ש בדף י'. והנה כל ממון עהנ"ד אסור בהנאה דכתיב ולא ידבק וכו' ויבואר אח"ז בס"ד וכבר הבאתי לעיל ד' האחרונים דגמ"ד של הב"ד אוסר הממון ונכסי הצדיקים שאסורים דוקא אם הם בתוך העיר אבל אם הם מופקדים בעיר אחרת אינם נאסרים ומבואר בגמרא כאן דמלבושים של הצדיקים אינם נאסרים ועיין ברש"י. ופשוט דשל הרשע' נאסרו אף המלבושים ע"ש בגמ' וצ"ע על הר"מ שהשמיט זאת דמלבושים של הצדיקים אינם נאסרי'. ומבואר בש"ס ובר"מ דשער הראש אפילו של הרשעים אינו נאסר דתקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קבוצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וכו' וכן אילנות תלושי' אסורים מחוברים מותרים וכן פירות המחוברים שבה מותרים הכל מטעם הנ"ל דתקבוץ ושרפת וכו'. והנה אף ששורפין כל העיר דהיינו הבתים דכתיב ושרפת באש את העיר וכו' צ"ל דאילנות ופירות המחוברים לאו בכלל עיר. ועיין בסנהדרין דף מ"ו ובר"מ פט"ו מה"ס דמבואר שם דאין תולין על אילן המחובר לקרקע וכו' כי קבור יצא זה שמחוסר קציצה וכו' ובנעוץ שרי ור' יוסי סובר דאף בנעוץ אין תולין דמחוסר תלישה ורבנן תלישה לאו כלום הוא וקי"ל כרבנן. אם כן ה"נ דוקא מחובר אבל תלוש ולבסוף חיברו אם לא השריש לא הוי מחוסר דתלישה לאו כלום הוא ואעפ"י שבגמ' כאן נקיט הלשון מחוסר תלישה לאו דוקא כיון דנקיט דברים המחוברים ממילא משתמע דוקא מחוברים ולא בנעוצי' היינו תלוש ולבסוף חיברו. ועיין בתוס' שם דף מ"ו דכתבו דבחולין אמרינן דעפר עהנ"ד שרי דמחוסר תלישה היינו דעפר חשוב טפי מחובר מעץ הנעוץ וכו' על כל פנים כאן בודאי דוקא מחובר אינו נאסר אבל הנעוץ נאסר דתלישה לאו כלום ולשון תלישה דכאן לאו דוקא כיון דבאמת מיירי במחובר כגון שער ואילנות והר"מ לא הצריך לבאר כמאן דנקיט דברים המחוברים כמו בגמ' דממילא משתמע ועיין בגיטין דף כ"א ע"ב בתוס' בד"ה יצא וכו' ועיין בכסף משנה בש"ס בענין זה ובפוסקים בחוה"מ ואין כאן מקומו כי הדברים ארוכים. והנה השער דמותר לדעת הר"מ בסוף הל' אבל אפילו לאח"מ מותר ודעת הטור דאסור ועיין בכסף משנה ובלחם משנה שם מה שפלפלו בזה לענין שער המת ואין כאן מקומו ומכל מקום אני לך. ואמרינן בגמ' על אבעיא דר"י דבעי שער נשים צדקניות מהו אי בשערה אפילו ברשעיו' מותר כמ"ש אלא אמר רבא בפאה נכרית [פי' גדיל של שערות שעשוי לנוי] ה"ד אי דמחובר בגופה כגופה דמי לא צריכא דתלוי בסיכתא כנכסי צדיקים שבתוכה ואבד וכו' או כלבושה דמי ואסקי' בתיקו. ורש"י פירש על הא דכגופה דמי וכשם שאין שורפין מלבושיהם של צדקניות כך אין שורפין הגדיל וכו' ולמה לא פירש דכגופה דמי ואף דרשעיות לא יאסור כמו כל שער. אך באמת כמו שכתבתי דשער שאינו מחובר לא הוי מחוסר דתלישה לאו כלום הוא אם כן בודאי נאסר ע"כ פירש דהוי כמלבוש ומלבוש של צדקניות אינם נאסרים ומפרקינין דתלוי בסיכתא והוא אבעיא אם הוי נכסי צדיקים ואבד או כמלבוש צדיקים ושרי ונשאר בתיקו. אם כן דינים העולים מזה כ"ה. שער דידה אין נאסר אפילו ברשעיות דמחוסר וכו' ופאה נכרית דרשעיות אפילו מחובר בגופה נאסר דאינו מחוסר וכו' כמ"ש לעיל ופאה נכרית שבצדקניות מותר בודאי אם מחובר בגופה דכמלבוש דמי ופאה נכרית התלוי בסיכתא ושל צדקניות הוא אבעיא ועלתה בתיקו ואסורים. ולפמ"ש דברי הר"מ כאן צ"ע דכ' בהלכה י"ב וז"ל שער הראש וכו' מותר בהנאה אבל של פאה נכרית הרי הוא בכלל שללה ואסור וסתם הדברים דאף בשל צדיקים הדין כן וכן כתבו הכסף משנה והלחם משנה. והנה בדין הראשון דשער מותר שפיר דלא חילק בין צדיקים לרשעים דמותר כיון דמחובר הוא כמ"ש לעיל אבל בפאה נכרית סתם הדברים ולא חילק בין מחובר ובין תלוי בסיכתא גבי צדיקים ופוסק דאסור מחמת האבעיא ולא חילק דהאבעיא רק בתלוי בסיכתא בצדיקים אבל אם מחובר בגופם מותר בצדקניות כמו שמבואר בש"ס. והר"מ דסתם נראה דבכל ענין פאה נכרית הן בצדיקים הן ברשעים אסור ואפילו מחובר ולפי גמרתינו האבעיא דוקא תלוי בסיכתא והאבעיא לא אפשטא ע"כ בתלוי בסיכתא אסור אף בשל צדיקים רק המחובר מותר בשל צדיקים והאיך סתם דבכ"ע אסור אף מחובר בשל צדיקים וזה צ"ע מאד. ואם הפי' כגופה ושרי כמו שערה פשיטא קשה האיך אוסר בפאה נכרית ע"כ מפרש כמו פירש"י וא"כ על כל פנים בצדיקים פאה נכרית המחובר בגופם מותר ואיך סתם הדברים דבכ"ע אסור וצריך עיון גדול ולא עמדו בזה נ"כ של רבינו. ונראה דכבר כתבתי דרבינו הר"מ השמיט ד"ז דמלבושים של הצדיקים אין נשרפין כמבואר בש"ס להדיא. וג"כ צ"ע גדול האיך השמיט דבר המפורש בש"ס. ונראה דקודם לד"ז מבואר בגמ' ת"ר החרם וכו' ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים אשר בתוכה וכו' אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וברש"י בד"ה אר"ש בכל דוכתא דריש ר' שמעון טעמא דקרא וכבר כתבתי לעיל דכ"ה דדרשינן טעמא דקרא היינו במקום דנ"מ לדינא כי בודאי כל התנאים דרשו טעמי' על כל קוץ וקוץ שבתוה"ק אך במקום דיש חילוק בדין הרבה תנאים לא דרשו הטעם ולא חילקו ור"ש דריש טעם ומחלק היכא דל"ש הטעם הזה לא קאי הקרא והמצוה וה"נ יש נ"מ דלת"ק דהוא להם גזה"כ כל אשר וכו' אם כן גם המלבושים בכלל ואמר ר"ש מפני מה וכו' אם כן דהטעם הוא דמי גרם להם וכו' ממונם. וזה לא שייך במלבושים דלא גרם דבכ"מ שהוא הוא לבוש. ע"כ אין המלבושים נאסרים. והנה אח"כ האבעיא דפאה נכרית דמחובר הוא כגופה בכלל מלבושים ובתלוי בסיכתא הוא ספק אם הם בכלל המלבושים ומותרים הכל לר"ש דס"ל מלבושים מותרים אבל לת"ק דמלבושים ג"כ אסורים אם כן בכ"ע אפילו מחובר בגופה אסור ומכש"כ דתלוי בסיכתא. והר"מ דכתב בהלכה ו' דנכסי צדיקים בתוכה נשרפים ולא כ' הטעם כמו לעיל גבי ספר מבואר דלא ס"ל כר"ש כאן אם כן גם מלבושים ושפיר לא כת' דמלבושים שרי דבאמת אסורים ע"כ כתב כאן סתם דפאה נכרית אסורה היינו בכ"ע אפילו מחובר בצדקניות דהם בכלל מלבושים ולדידיה גם מלבושים נשרפים ואסורים. ובזה ג"כ נכון דהר"מ כ' דאסור וכ' הכסף משנה דפוסק התיקו לחומרא והו"ל להר"ם לכתוב דאסור מספק כדרכו ברוב המקומות כדי שנדע דאין לוקין. אך באמת דסובר כת"ק אם כן גם מלבושים בכלל שללה והרי הוא ככל ממון עהנ"ד שלוקין מלאו דלא ידבק וכו'. והנה הר"מ לא הביא כאן הטעם של ר"ש כשיטתו בפ"ג מהלכות מלוה דאינו פוסק כר"ש בבגד אלמנה ומ"ש גבי ספר כר"ש ע' בלחם משנה שם בהלכות מלוה דהקשה פסקי הר"מ אהדדי ואין כאן מקומו על כל פנים הר"מ אינו פוסק כאן כר"ש. ובפרט לדברי הכסף משנה לעיל דאינו פוסק כר"ש. אם כן עולים פסקי הר"מ כהוגן ובעזרה"י הוא בו"פ. ורש"י כאן פירש גבי מחובר כגופה וכשם שאין שורפים מלבושים וכו' והי' יכול רש"י לפרש כפשטא דכגופה וכשם שאינה נהרגת דהא היא מצדקניות ע"כ גם השער מותר. אך רש"י האמת נקיט כמסקנת הש"ס דמלבושים ג"כ שרי. ועיין בערכין דף ז' ע"ב בפרש"י דכ' באבעיא זו שער וכו' אי כגופה וניצל וכו' וקי"ל דצדיקים יוצאים משם ערומים נראה מדבריו דמלבושים ג"כ אסור רק אם הוא כגופה שרי אך ידוע דרש"י הוא פרשן ולא נחית לדקדק אליבא דהלכתא במקום דאין נ"מ לענין הפשט כמ"ש הפוסקים. וגם למסקנת הש"ס שם דתלוי בסיכתא ג"כ צריך לומר דמלבושים מותרים דלמה יהי' עדיף ממלבוש. ודוקא הנכסים שבתוך העיר של הצדיקים אבד אבל נכסי הצדיקים שאינן בעיר כגון שהם מופקדים חוץ לעיר אינן נשרפין ומותרים ונכסי הרשעים אף שהם מופקדים בעיר אחרת אסורים וג"כ נדרש מקרא בגמ' וא"ר חסדא ובנקבצין לתוכה ופירש"י נכסי רשעים הקרובים לעיר שיכול לקבצם בתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר וכו' אבל רחוקים אינן אבודים וכו'. והר"מ כתב אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדין וכו' אלא ינתנו ליורשים ועיין בכסף משנה שפירש דהר"מ פירש הא דר"ח דאם נקבצו לתוכה עם שלל העיר אסורים ונשרפין אבל אם לא נקבצו לתוכה ושרפו שלל העיר והם נשארו חוץ לעיר מותרים וינתנו ליורשים וכתב דקודם שנשרף שלל העיר אסורים בהנאה דנקבצו לתוכה אבל אחר שנשרף שלל העיר חזרו אלו וניתרו כיון דלא נשרפו עם שלל העיר ועיין בלחם משנה שפי' דאם נקבצו אחר הדחה אף על פי שלא היו בעיר בשעת הדחה וכו'. וכתב רש"י שם הא דמופקדים בעיר אחרת ונקבצו לתוכה אסורים דוקא שכבר היו בתוכה ועכשיו הם מופקדים בעיר אחרת אבל אם לא היו לעולם בתוכה רק נפלו להם בירושה לא קרינן בה שללה ואין הממון אבד וצ"ע מנלן לרש"י זה דעכ"פ כיון דממונם הם הו"ל שללה ובר"מ אינו מוזכר זה ומדברי רש"י נראה דה"ה אם קנו נכסים מאחרים ע"י איזה קנין ונשארו שם לא הוי שללה וצ"ע. אך בודאי הי' לרבינו רש"י איזה ראיה או מצא באיזה מקום וצ"ע. ונכסי עיר אחרת שהיו מופקדין בתוך העיר אף על פי שקבלו עליהם אחריות אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהם ומבואר בגמ' דזה הוא פשיטא דלאו שללה הוא אלא בקיבל אחריות וכו'. ופשוט אם אנשי עיר אחרת קנו מעיר זו באיזה קנין ג"כ לא הוי שללה ומותר ועיין בפסחים ב"מ ומכל מקום התנא משמיענו זאת ובירושלמי אבעיא לן בנכסין של בהמה חי' ועוף מהו ועוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו ועיין בס' פני משה שפירש דאפשר מחוסר צידה ובנכסין הם בחפירות תחת לקרקע ואנן בעינן תקבוץ ושרפת וכו' והר"מ השמיט זה וע"ש שכ' דדעת הר"מ דוקא פירות מחוברים וכל הנהו אין מחוסר ואסורים ע"ש. ואני מסופק אם לא היו עדים בעהנ"ד או שלא היו עדים על המשלימים לרוב ובאו הם בעצמם והודו שרוב' הודחו בודאי לענין מיתה אינם נאמנים רק האיך הדין אם נאמנים על ממונם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי לענין ממון אף דאין אדם מע"ר מכל מקום לענין ממון נאמן כידוע ה"נ הממון נאסר ואם אח"כ נהנו או אחרים לוקין על לאו דלא ידבק וכו' כי הוחזק האיסור ואיסור הוחזק אפילו בלא עדים והדברים עתיקים. או אפשר דגזה"כ הוא דוקא אם אנשי העיר נעשו בהם דין עהנ"ד לענין מיתה ג"כ אז הממון נאסר אבל בלא נתחייבו נפשות אין הממון נאסר כלל. או אפשר דאין זה תלוי בזה דהממון נאסר בכל גוונא בהודחו רוב העיר נאסר בהודאתם וצ"ע ובאתי רק לעורר. והנה כתבתי לעיל דדעת הר"מ דהורגין נשים וטף של העובדים אף שהנשים והטף לא חטאו כלל נראה ברור דה"ה עבדים כנענים שלהם דלא עדיפי מנשים ואדרבא הם ממונם כבהמתם וכדומה בודאי הורגין אותם אך בצדיקים שאינן נהרגין אף שממונם אבד וע"כ הוא ממונו מכל מקום כיון דהוא נפש וההורגו נהרג עליו אינו נידון כממונו ואינו נהרג דהוא נפש בפ"ע אף על פי שהוא ממונו ג"כ כנ"ל ברור.