מנחת חינוך · סימן תס״ד, ה׳

וכבר כתבנו לעיל דין המדיחין. ועיין בס' משנ"ח דנסתפק אם המדיחים בעצמם עבדו ג"כ בתוך אנשי העיר אם יש עליהם דין מדיחין או הדר דינם כנידחין ואף בכ"מ מי שנתחייב מיתה חמורה וקלה נידון בחמורה וכאן בתורת מדיח הי' עליהם מ"ח סקילה וא"כ האיך ניקל לידון בסייף מכל מקום עהנ"ד בעצמה כ"ז שלא עבדו רובם בסקילה ואח"ז כשהיא רוב נשתנה דינם לסייף שהיא קלה ה"נ ע"ש. ולפענ"ד מצד הסברא דין מדיחין עליהם דגזה"כ הוא דמדיחין בסקילה ומ"ל אם עבדו ג"כ מכל מקום הם מדיחים והנשים והטף שלהם אין נהרגין דאין עליהם תורת נדחין כלל אך ממונם אבד כיון דהעיר נעשה עהנ"ד לא גרעו הנהו מנכסי צדיקים אשר בתוכה דממונם אבד כאשר יבואר לקמן בס"ד. וא"ל כיון דהם בסקילה והוא חמור אין ממונם אבד דוקא אם נידונין בקלה ממונם אבד זה אין סברא ואף דנראה כן מלשון המשנה היחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט וכו' היינו דהמשנה נותן טעם על גוף הדין אבל אם נתחייב מחמת איזה דבר אחר ל"ש זה תדע דנכסי צדיקים וכו' או אפילו הרשעים אם נתחייבו מיתה מחמת חילול שבת דהוא בסקילה ובודאי נידונין בסקילה מכל מקום בודאי ממונם אבד דגזה"כ מחמת חטא זה דממונו אבד אינו בסקילה אבל אם חייב סקילה מחמת חטא אחר ויש חטא זה ג"כ בוודאי ממונם אבד כנ"פ ה"נ דמדיח הוא חטא אחר ומכל מקום ממונו אבד דלא גרע מנכסי צדיקים וזה פשוט לפענ"ד. עוד מסופק ג"כ הנ"ל אם המדיחים עבדו ג"כ אם מצטרפים להעיר להיות רוב וג"כ נראה דאין מצטרפין דילפינן דצריך להיות הנידחין רובו אם כן צריכים להיות הנידחין רובו בלא הם וכן נוטה דעת הגאון הנ"ל. עוד מביא בס' הנ"ל ירושלמי דהוא אבעיא אם שנים הדיחו שנים ואותם שנים הדיחו וכו' אם יש להם דין מדיחים או דין נדחים וע"ש מה שמביא בשם הפר"ח. ונראה בכה"ג דהנדחים נעשו מדיחים ודאי מצטרפין לרוב לחומרא כיון דהם ג"כ נדחים אך הם בעצמם נידונים בסקילה דהוא עבירה אחרת בתורת מדיח ונידון בחמורה וכן דעת הפר"ח מובא בס' הנ"ל ודחה דבריו דמצינו בעהנ"ד אף דמיעוט הם בסקילה מכל מקום ברובא נתקו לסייף הקלה ה"נ. ולפענ"ד אין דמיון דבנידחים גזה"כ הוא באותו עבירה של ע"ז נתקו למיתה קלה ממיעוט לרוב אבל לא מעבירה אחרת תדע אם רוב היו נידחין וג"כ חללו שבת בוודאי הם בסקילה ולענין כל הדברים דינם כעהנ"ד דרק באותו עבירה גזה"כ דנתקין לקלה ולא מחמת עבירה אחרת ה"נ דעברו עבירה דמדיחין והו"ל עבירה אחרת נידונין בחמורה ולשאר הענינים לענין ממונם הם נידונים כנידחים כיון דבאמת הם נדחים ג"כ כן נראה ברור דעבירה [אחרת] אם נתחייבו בחמורה נידונין בחמורה ונידונין ג"כ בחמור שיש בעה"נ דבעבירה זו גזה"כ דנידונין מחמורה לקלה ולא אם נתחייבו בחמורה מחמת עבירה אחרת ה"נ הו"ל עבירה אחרת ונידונין בחמור שבשניהם כנ"ב. וראיתי בירושלמי מבואר האבעיא בסיגנון אחר לא כמו שמביאים דב' הנידחים הדיחו ג"כ רק מבואר בלשון זה שנים שהדיחו את שנים אותם שנים שהדיחו את שנים מהו ליתן עליהם תורת המדיחין או הנידחים. ועיין בפירוש פני משה ובמראה הפנים דאבעי' על שנים הראשונים כיון דלא הדיחו אלא שנים וכו' ואינו מובן האבעיא לפי פירושם ולפי נסחות הפר"ח כמו שמביא בס' משנ"ח דהאבעיא על השנים הנידחים אם נעשו מדיחים נכון מאוד ומסתמא היא נוסחא נכונה ונוסחא זו המבואר בירושלמי עם פ"מ אשר בידינו צ"ע כי אין פי' להאבעיא וא"ר להאריך ע"ש. וזה ג"כ פשוט אם מדיחין הדיחו רק מקצת בני העיר והלכו להם ואותם המודחים הדיחו שאר בני העיר עד שנשלם לרוב הראשונים אין להם תורת מדיחין כיון דלא הדיחו הרוב וגם השניים לא הדיחו הרוב ויש לכולם תורת יחידים כי אין נעשה עהנ"ד רק אם המדיחין מדיחים רוב כמו דילפינן בש"ס וז"פ.