מנחת חינוך · סימן תס״ד, י״ב

לעיל הבאתי דברי רש"י בחולין שם דנראה מדבריו דנפש חי' אחר שהורגין שורפין ג"כ וא"י מנלן דבר"מ אינו מבואר דאפשר מצות התורה בנפש חי' סייף לחוד ובדברים שאינן נ"ח בשריפה ויותר מסתבר דלאחר הריגה קוברין כיון דאפרן אסור אעפ"י דהשלל בשריפה ומכל מקום אפרן אסור כמ"ש לעיל הוא גזה"כ אבל כאן מנלן דצריך שריפה. גם גוף הדין שכתב רש"י דיכול לשרוף אחר השחיטה צ"ע דהרי מבואר במשנה דנגעים ובר"מ דהציפור השחוטה קוברין וכתב הר"מ דהוא הלכה מפי הקבלה ע"ש בה' ט"צ ורש"י הי' יכול לפרש כפשוטו דשוחטין ואח"כ קוברין אם כן נתקיים הדין של עהנ"ד ע"כ כתבה התורה מיעוט דציפורי עה"ד פסולים וצ"ע. כתבתי לעיל דעבדים כנענים של צדיקים אינן נהרגין בתורת ממונם דכבר הם נפש מישראל בפ"ע ומכל מקום צ"ע דאפשר על כל פנים לענין זה הוי ממונם דאסורים בהנאה. אך נראה דאין הממון אסור בהנאה רק אם נוכל לקיים הדין כגון הריגה בנ"ח ושריפה בשללה אבל באין מקיימים זה מותר בהנאה כ"נ. ומבואר בגמ' דתרומות עהנ"ד ירקבו ומסקינן דוקא תרומה ביד כהן דהוי ממונו והוי בכלל שללה ומכל מקום אינו נשרף משום בזיון (וכבר כתבתי דזה הוא מדרבנן מפני כ"ש) אבל תרומה ביד ישראל אינה נאסרת כלל ותנתן לכהן דלא הוי שללה דלאו דידי' הוא וכן פוסק הר"מ כאן. ולשונו צע"ק שכתב אם הוא ביד ישראל ינתן לכהן מפני שהם קדשי שמים וקדושתן קדושת הגוף ובאמת הוא רק ממון כהן ול"ש קדושה אך פשוט דלא איקרי שללה כמו חלה לענין ב"י וב"י בסוגיא דכיצד מפרישין ע' ברש"י כאן רק על תרומה ביד כהן דממונו הוא ומכל מקום אינו נשרף ע"ז שייך שפיר הטעם מכל מקום הם קדשי שמים וקדושה ע"כ אינו נשרף דבזיון תרומה הוא אך כיון דאינו נ"מ לדינא אין להאריך. והנה תרומה ביד ישראל דלא איקרי שללה כמו חלה לענין ב"י וב"י דלא איקרי לך ומבואר שם בפסחים דלמ"ד טוה"נ ממון כיון דישראל יש לו טוה"נ ה"ל כדידיה אם כן כאן נמי אם נאמר טוה"נ ממון הו"ל שללה אך רוב הפוסקים והר"מ מכללם פוסקים דטוה"נ אינה ממון ע' בש"ך בחוה"מ סי' שנ"ו מה שפלפל בפסקי הר"מ ועיין באחרונים שהאריכו בדין טוה"נ אה"מ אבל לשיטות הפוסקים טוה"נ ממון בוודאי אף תרומה ביד ישראל ירקבו דהו"ל כשלו ויש לפלפל בגמ' כאן אך אין כאן מקומו. על כל פנים פסק הר"מ לפי הסכמות האחרונים דס"ל בדעתו דטוה"נ א"מ שפיר הדין דתרומה ביד ישראל ינתן לכהן דאינה שללה כלל. והנה כבר הבאתי ועיין בספר שעה"מ בהלכו' חו"מ דסובר בדעת הר"מ דדעתו דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל והוי ממונו אם חזי עתה לשום אדם כגון תרומה או נזיר ביין ע"ש באריכות ומבואר בסוגיא דע"י הואיל הו"ל ממונו ע' בפסחים ובאחרונים אם כן למה ינתן לכהן הא הו"ל כממונם והו"ל שללה מחמת הואיל אי בעי מיתשל אך אפשר כמו שכתבנו למעלה לענין להפסיד אחרים ל"ש זה וכאן לא שייך פדיון ולא הבאתי בכור הבחינה ובאתי רק לעורר. מעשר שני מבואר בר"מ דנגנז היינו דאסור בהנאה אך דאין שורפין מפני הכבוד והר"מ סתם הדברים והם תמוהים ע' בסוגיא מבואר אם נאמר מע"ש ממון גבוה אינו נאסר דלאו שללה הוא וגם לחכמים דמחייבים בחלה דסברי ממון הדיוט מבואר דדוקא בירושלים הוי ממון הדיוט אבל בגבולין ד"ה ממון גבוה והר"מ בהלכות מע"ש פוסק דממון גבוה הוא דנראה דאף בירושלים ואף דפוסק הר"מ פ"ו מה' ביכורים דעיסת מע"ש חייב בחלה ובהלכות חו"מ פוסק דיוצאין במצה של מע"ש ובהלכות לולב פוסק דיוצאין באתרוג של מע"ש כבר תמה הכסף משנה וע"ש מה שתירץ על כל פנים לדעתו סובר הר"מ אף בירושלים ממון גבוה אם כן לא הוי שללה ואף לדעת הלחם משנה בה' חו"מ דהר"מ דפוסק ממון גבוה הוא דוקא בגבולין על כל פנים האיך סתם הר"מ כאן דנראה דאף בגבולין נגנז ואסור בהנאה וגם מבואר בגמ' דאף בירושלים דממון הדיוט מכל מקום במע"ש שנכנס לירושלים בקלטוה מחיצות מותר באכילה ועיין בש"ס והר"מ סתם ובאמת ממון גבוה הוא על כל פנים בגבולין והלחם משנה כאן עמד בזה בקצת דברים עי' בדבריו ועיין בס' שעה"מ בה' מ"ע שדחה לדברי הלחם משנה דמחלק בין ירושלים לגבולין דהלכה כר"מ ע' בקידושין אם כן בכ"ע הו"ל ממון גבוה. וגם לדרך בעל שעה"מ דהר"מ סובר דהו"ל כדידי' הואיל ואי בעי מיתשל ע"ש אם כן כאן נמי הו"ל כדידי' מכל מקום בגבולין כתב שם דהר"מ ס"ל כיון דלא חזי' לשום אדם לא אמרינן הואיל וכו' והאיך סתם כאן דנראה אף בגבולין הא הו"ל שלל שמים ולא שללה וגם דברי הגמ' דבירושלים אף דממון הדיוט הוא מכל מקום כיון דקלטוהו מחיצות מותר צ"ע דמאי בכך שקלטוהו מחיצות אמאי לא איקרי שללה ונאסר ע' בגמרא ותראה דקצת מדברי הגמ' אינם מובנים ודברי הר"מ צ"ע מאוד ובעזה"י עוד חזון למועד וכעת אשר הפסקתי לבין הפרקים לא יכולתי לעיין בזה: