מנחת חינוך · סימן תס״ד, י״א

וקדשים שנפל בהם מום בעת שנגמר דינם ג"כ לשיטות אלו הו"ל ממון גבוה רק ל"מ להם פדיון וימותו מחמת זר"ת כר"י אף בממונם. אך אותם פסהמ"ק שנפדו דהם כחולין לכ"ד רק לענין גיזה ועבודה בודאי נהרגין בסייף רק בכור ומעשר שנפל בהם מום דעת הר"ם דהם בסייף ואינו כן דעת הראב"ד כמבואר בסמוך דהראב"ד סובר כר"ש וכדמתרץ רבינא דאפילו בכור ומעשר בע"מ דהם חולין וא"צ פדיון מכל מקום נתמעט מבהמתה וכו' כיון דאינו נאכל בתורת בהמתה וכו' וגם בכור ומעשר תמימים דדעת הר"מ דימותו מפני זר"ת והראב"ד סובר דיקרבו כיון דקרבנות אלו אינן באין לרצות ולא לדורון לא שייך בהם זר"ת כ"ה שיטת הראב"ד ועיין בכסף משנה שם ובלחם משנה ודברי הלחם משנה צריך ק"ע ויש להאריך אך אין כאן מקומו בח"ז רק לעורר. ומבואר במשנה ובגמ' דקדשי בדה"ב יפדו ופירש"י דשללה ולא שלל שמים ע"כ יפדו כשאר הקדשות וז"ב בכל מקום דבעינן שלו כגון חמץ ולולב וכדומה הרבה ענינים קדשי בדה"ב לא הוי שלו אם כן לא הוי שללה אם כן לא נאסרו כלל ונפדה ויוצא לחולין ומותר להדיוט. והר"מ כ' כאן דקדשי בדה"ב נפדין ואח"כ שורפין אותם שנא' שללה וכו' והם דברים תמוהים כיון דלאו שללה הוא לא חל איסור כלל ואמאי ישרוף וכבר השיג עליו הראב"ד בזה וכתב לא ידעתי למה שורפין וכו' ולא חל עליו איסור כלל ועי' כ"מ מ"ש ודבריו אינם מובנים כלל. ולחומר הנושא אפשר דהנה כבר עוררתי לעיל בענין הואיל אי בעי מיתשיל הוי כשלו ע' בפסחים בסוגיא דכיצד וכו' דהתוס' הקשו דאמאי אינו עובר בב"י בהקדש הא אי בעי מיתשל הוי כשלו ותירצו ע"ש ודעת הר"מ ע' בשער המלך בה' חו"מ והדברים עתיקים אם כן אי אמרינן הואיל וכו' הוי כשלו אם כן אמאי קדשי בדה"ב יפדו ויהי' מותר דלא הוי שללה נימא הואיל וכו' וה"ל שללה ע"כ אפשר דסובר הר"מ דבאמת נאסר אך מה דהוצרך לפדות והפדיון יהי' להקדש סברת הר"מ דהואיל שייך במקום שאינו נוגע לממון של אחרים כגון ב"י וב"י דאמרינן דהוי כשלו לענין ב"י אבל ודאי הפשט היינו דהוי כשלו ג"כ אבל של מי שהוא באמת זה שלו בודאי אך אפילו אותו שאינו שלו הוי שלו ג"כ מחמת הואיל דרך משל דלא אמרינן הואיל דאי בעי קנה ע"ש בתוס' אך אפילו היינו אומרים היה אותו האיש שהחמץ אינו שלו עובר מחמת דהוי כשלו ומכל מקום אותו שהחמץ שלו בודאי עובר מכש"כ מה זה דאינו שלו רק ע"י הואיל ומכש"כ זה שהוא באמת שלו וכי תיסק אדעתך דהואיל מפקיע ממון חבירו זה אין סברא כלל וז"פ. אם כן של גבוה מ"ל ממון הדיוט או ממון גבוה תרווייהו אינו שלו והכתוב כאן לא אסרה שלל של אחרים ושל גבוה דהתורה לא רצתה להפסיד לאחרים אם כן נהי ע"י הואיל הוי כשלו גם כן אבל מכל מקום הוא של הקדש באמת והאיך נפסיד ממון אחרים דממון אחרים לא נאסר ולא שייך הואיל לאפקועי מחבירו דודאי הממון שלו וה"ה כאן בגבוה ע"כ דעת הר"מ דנאסר דמחמת הואיל הו"ל כשלו ג"כ לענין איסור אבל המעות של הקדש זה הוי דגבוה ולא נאסר ע"כ פודין והפדיון להקדש וגוף הדבר נאסר כיון דאין פסידא להקדש דהתורה לא אסרה שלל גבוה וגוף הדבר נאסר דהוי שלו ג"כ מחמת הואיל אבל מחמת הואיל לא נפקא מרשות הקדש כי בזה ל"ש הואיל ע"כ פודין והמעות להקדש וגוף הדבר נאסר ושורפין דהוי שללה ג"כ מחמת הואיל אי בעי מיתשל עלה דוק בסברא זו והיא נכונה לפענ"ד. ולא תקשה על הר"מ האיך פודין וכי מי יפדה כיון שהוא אסור בהנאה דזה בלאו הכי קשיא על הר"מ אך מחמת הפסד הקדש יפדו כל ישראל דמצוה הוא שלא להפסיד הקדש ויפדו ויקיימו מצות שריפה ג"כ דמצוה הוא אך מכל מקום קשה על הר"מ דסתם הדברים ובבא ליד גיזבר לא שייך כלל הואיל ולמה ישרפו אחר הפדיון וגם דברי הר"מ בד"ז דהואיל ואי בעי מיתשל וכו' צריך אריכות גדול אם הר"מ סובר כן בדבר דלא חזי השתא לשום אדם ע' בשער המלך ובשאר אחרונים ומכל מקום באתי רק לעורר ישמע חכם וכו'. לעיל כתבתי מאי נ"מ דר"ש דריש טעמא דקרא דנכסי צדיקים אבד דמי גרם להם וכו' ויש ג"כ נ"מ דנכסי קטנים ומשכחת שיש להם נכסים בירושה כאן או משכירות וידוע הוא דל"ש גבי קטנים מי גרם להם שידורו וכו' דהם גרים אגב אביהם וגם אינם ב"ד ולר"ש אפשר דממונם פלט ולת"ק הוא גזה"כ וממונם אבד וכבר כתבתי דהר"ם פוסק כת"ק. לעיל כתבתי דבקדשי צדיקים לא שייך זר"ת נראה דה"ה דקדשי קטנים של מופלא סמוך לאיש ג"כ ל"ש גבי' זר"ת אף דעבדו מכל מקום קטנים לא שייך לומר רשעים ודינם דיקרבו כקדשי צדיקים כנ"ב. לעיל הקשיתי על הר"מ שהשמיט האבעי' דר"ח אם שחיטת בהמת עהנ"ד מטהרה מידי נבילה דלפי חרב א"ר קטלא וכו' וכתבתי תירוץ ע"ז. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי דשפיר עביד רבינו שדחה הא דר"ח דמבואר בחולין דף ק"מ גבי טהרת מצורע דכתיב טהורים למאי צריך טהורים וכו' ומתרץ רנב"י למעוטי ציפורי עהנ"ד למאי וכו' אלא לשחוטה דהא דהציפור שצורך לשחיטה רשאי ליקח של עהנ"ד גם כן דלאחר שחיטה אסור בלאו הכי דקוברין וכו' וגם יכול לשרוף ע"כ כתבה התורה למעט ציפורי עהנ"ד ואביי ורבא מוקמין בענין אחר ואין חולקין זה ע"ז עיין בכסף משנה מה' ט"צ. ואי נימא בצד זה דאין שחיטה מטהר דלפי חרב וכו' אם כן א"צ קרא דבלאו הכי כיון דכתיב ושחט וכו' והרג את הציפור אינו כלום רק בשחיטה אם כן האיך נקח של עהנ"ד דלא הוי שחיטה כלל והאיך ע"י נבילת עוף טהור יטהר מצורע ובתורה כתיב ושחט אלא ודאי סובר רנב"י דשחיטה מעלי' הוא ומטהר וכו' ע"כ צריך קרא למעוטי אם כן כיון דכלהו הנהו אמוראי סוברים דהוא שחיטה מעלי' פוסק הר"מ כוותי' ולא הביא אבעי' דר"ח והוא ג"כ ברור בס"ד ע"ש בחולין ותראה. ואפילו טריפה נתמעט שם ומכש"כ נבילה אלא ודאי שחיטה מטהר וברור בס"ד. והנה הסוגיא בחולין הוא אליבא דרבנן דלא אמרינן כל העומד לשרוף וכו' דלר"ש דסובר כל העומד לשרוף וכו' א"צ קרא דעפרא הוא והר"מ מביא דין זה דציפורי עהנ"ד דהדין אמת או מטעם דפוסק כר"ש לדעת הב"ש או מטעם פסוק טהורים וכתותי מ"ש לא שייך דא"צ שיעור ע"ש. וע"ש בחולין בתוס' ד"ה למעוטי וכו' שכתבו דאי לאו מיעוטא מטעם ממשקה ישראל וכו' דהו"ל שעת הכושר ואי משום הנאה מצות לאו ליהנות נתנו וצ"ע בבהמת עהנ"ד אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא ע"כ והנה אינו מובן לכאורה הספק שלהם כמו ציפורי מצורע אי לאו מיעוטא הי' כשר אף דלשריפה קיימא וצריך מיעוט אם כן גבי קרבן כשר וגם כיון דכתותי' מ"ש לא שייך רק לשריפה קאי אם כן תלוי בפלוגתא רבנן ור"ש אי כל העומד לשרוף כשרוף וכו' או לא. אך אין אני עומד בענין זה לברר דברי התוס' כי הוא אריכות אך אכתוב מה שראיתי קושי' בס' תפארת צבי להגאון מהר"ץ אב"ד אה"ו ז"ל בחלק יו"ד סי' ט' שהקשה על דברי התוס' הא מיירי שלאחר שנגמ"ד הקדיש דאי קודם לא נאסרה משום שלל שמים ולאחר שנאסר האיך חל ההקדש הא קי"ל בב"ק דף מ"ה דשוה"נ לאחר שנגמ"ד הקדישו אינו מוקדש דאה"נ א"י להקדישו וע"ש דתירוצו דחוק. ולפענ"ד נראה ע' בס' קצה"ח שכתב בסי' קי"ז הא דקיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים א"י להקדיש לפי שאינו ברשותו וכתיב כי יקדיש ביתו וכו' מה ביתו ברשותו וכו' זה דוקא קדושת דמים דומיא דביתו דהוא קדושת דמים אבל קדושת הגוף לקרבן חל ההקדש בדבר שאינו ברשותו ומביא ג"כ שנתכוון לדעת הריב"ש בתשובות דכ"כ ע"ש ועיין בקצה"ח סי' ת"ה ומובא כ"פ בח"ז דדעת הראשונים דאה"נ יש להם בעלים רק דהוי אינו ברשותו ע"ש אם כן שפיר כתבו התוס' דההקדש חל אף דאסור בהנאה והו"ל שאינו ברשותו מכל מקום קדושת הגוף חל על דבר שאינו ברשותו ג"כ כסברת הריב"ש ובעל קצה"ח אבל בב"ק דשם מיירי לענין קדושת דמים דבלאו הכי פסול לקרבן משום נוגח וכן מבואר בס' תפארת צבי ע"ש אם כן בקדושת דמים שפיר ל"מ הקדש מחמת אינו ברשותו אבל כאן בקדושת הגוף שפיר חל הקדש אף באה"נ דקדושת הגוף חל באינו ברשותו והדברים ברורים. וע"ש עוד בס' הנ"ל בהגה מ"ש לענין שלא כד"ה בשוה"נ ובעהנ"ד והם דברים תמוהים היפך הש"ס וא"צ לבאר.