מנחת חינוך · סימן תס״ב, ג׳

והנה כמו דאמר לשנים הן עדיו ה"ה אם הסית לאחד ויש עוד אחד המוסת והאחד מצטרפין להעיד עליו. ועיין בתוי"ט שכתב כיון שהקילו בהכמנה אינו מצטרף ואין מוכרח. ועיין במשנ"ח שדחה ג"כ דברי התוס' י"ט דברישא מיירי שלא בהכמנה ועי' מה שמביא בשם הפר"ח על כל פנים אם הוא שלא בהכמנה ודאי מצטרף מכש"כ דהסית לשנים וז"פ. והנה מלשונות הללו שמביא הר"מ אלך כו' נלך כו' מבואר דעכ"פ צריך שיכלול עצמו ג"כ אבל אם מסית לחבירו תלך ותעבוד תלך ותזבח כו' אין זה מסית כיון שהוא בעצמו אינו עובד לא הוי מסית והסברא נותנת כן דלא מימשך בתריה כיון דהמסית בעצמו אינו עובדה כנ"פ. והנה לשונות הללו שכתב הר"מ דהוי מסית מבואר במשנה דף ס"ז וכן פירש"י במשנה דקאי על מסית הלשונות הללו וכן פירש הרע"ב. אך התוי"ט תמה על זה דבגמרא דף ס"א ע"א וע"ב מבואר להדיא דסברי דהמשנה אניסת קאי היינו אם אבה ושמע כאשר יבואר לקמן בעזהש"י. ואפשר נהי דהמשנה קאי אניסת דקים להו להש"ס דאניסת קאי מכל מקום ד"ז דמסית באלו הלשונו' מבואר להדיא בספרי בסדר זה פ' צ"א ע"כ פוסק כברייתא דספרי דבש"ס דילן לא מצינו חולק ע"ז ע"ש. ואין המסית צריך התראה וזה מבואר בסנהדרין דף ח' ע"ב ובדף פ' ע"א והיינו התראה גמורה כמו שמבואר בר"מ פי"א מהלכות סנהדרין דצריכים להודיעו שהוא עבירה וח"מ ויתיר עצמו למיתה ע"ש התראה כזו א"צ גבי מסית אבל התראה קצת צריך דאומרים לו האיך נניח אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים כמבואר במשנה כ"כ התוס' בסנהדרין שם וכן מבואר בר"מ דמביא זה האיך נניח כו'. ומבואר דהניסת צ"ל לו האיך נניח כו' ואם חזר בו או שתק פטור ואם אמר כך חובותינו כו' חייב. ועיין בס' משנ"ח הקשה למה אם חזר בו פטור הא מסית חמור מע"ז וקי"ל מגדף ועע"ז דאומר לו אלי אתה ל"מ חזרה תכ"ד אם כן אמאי מהני כאן ובפרט דהוי לאחר כדי דיבור דשאילת שלום כיון דאומר האיך נניח כו' ותירץ כיון דזה הוי התראה כמ"ש התוס' אם כן בחוזר א"ח על דיבור הראשון כיון דלא היה התראה כלל ודבריו נכונים וברורים. וכל ח"מ שבתורה אין מכמינין לו עדים חוץ ממסית שמצוה להכמין לו עדים והנה בכה"ת כולה בודאי הורגין אף בהיו עדים בהכמנה דל"מ שיהיה העובר עבירה צריך לראות את העדים כיון שעדים רואים אותו נהרג ואי משום התראה די עפ"י אשה ואפילו מפי עצמו הוי התראה עי' בר"מ פי"א מהלכות סנהדרין ובמכות דף ו' ע"ב רק אין מצוה להכמין לו ולרדפו והרבה שלוחים לו ית' לענוש אותו וכאן מצוה להכמין לו לרדפו ולהרגו עפ"י ב"ד. ועי' ברש"י בסנהדרין דף ח' שכתב ונהרג בלא התראה ע"י הכמנת עדים נראה מדבריו דע"י הכמנה הוא בלא התראה ואינו מוכרח דיכול להיות התראה אף בהכמנה ע"י עצמו או ע"י אשה כו' כמבואר שם במכות. ועיין ברש"י דף ס"ז ע"א בד"ה ולא זו בסוף דבור שכתב כל ח"מ צריכים התראה וזה נהרג בהכמנה ובאמת גם בהכמנה יכול להיות התראה רק כאן אין צריך התראה ונוסף עוד מצוה להכמין וז"פ ועי' משנ"ח. ועיין ברש"י במשנה דף ס"ז בד"ה אמר לשנים כו' הן עצמן נעשים עדים וא"צ להתרות בו כו' וא"י מנלן זה דאף שהם בעצמם עדים מכל מקום יכול להיות בהתראה בין העדים או בשאר מיני התרא' וצ"ע. עי' בסנהדרין ס"א בתוס' ד"ה האומר בע"א מבואר בדבריהם דאומר אעבוד חייב מידי דהוי מקבלו באלקי ולמסקנת הש"ס דלא זו אף זו קתני כו' וכאן נראה דבלשון זה חייב דוקא משום מסית ולא מטעם קבלה. אך ע' היטב דגם התוס' מיירי בניסת האומר אעבוד כו' אבל כל אדם בלשון זה לא הוי קבלה ואינו חייב רק מטעם מסית וכן בפ"ד גבי מדיח דפטור אם לא עבדו המודחים וא"ח המדיח משום קבלת אלקות בלשון זה ע"כ כ"ה דוקא בניסת לפי הס"ד ולא בשום אדם כנ"פ. המסית אחרים לעבדו אם לא עבדו הוא אין המסית חייב משום מסית דלא מימשכי אחרים דכ"ש הוא ממין והוא כדעת ר"י בסנהדרין דף ס"א וזה דעת הר"מ כתירוץ הראשון בתוס' בד"ה ומ"ס כו' אבל בתירוץ השני דעת התוס' שם דחייב בכ"ע משום מסית אפילו במסית לעצמו והסוגיא מיירי בניסת כאשר יתבאר אח"ז בס"ד ע"ש. ואם עבד המוסת למסית נהרג המסית והר"מ פירש כן בש"ס היכי דפלחו כ"ע לא פליגי דחייב היינו דחייב המסית דכתיב לא תעשה לך פסל היינו דעושה עצמו פסל. ולכאורה כיון דמסית חייב מגזה"כ אפילו לא עבד המוסת כלל וכאן דפטור בלא עבדו אם כן לא הוי בכלל מסית ולמה יתחייב בעבדו אך באמת גזה"כ לא תעשה כו' לפי' הר"מ. ועיין בתוס' לתירוץ האחרון פרשו שם בדרך אחר היכי דפלחו כו' ע"כ דין המסית ודין המוסת כך הוא אם המסית הסית לעבודה זרה אחרת או לאיש אחר והמוסת אמר הן או נלך ונעבוד כו' חייב המוסת ג"כ סקילה אעפ"י שלא עבד עדיין דגזה"כ לא תאבה כו' הא אם אבה ושמע חייב. ולשון הר"מ אם אמר הן נלך ונעבוד היינו או נלך כו' כמו שמבואר להדיא בש"ס. ואם הסית לעצמו אעפ"י שאמר המוסת הן א"ח לא המוסת ולא המסית דלא הוי קבלת דברים בלעצמו וג"כ המסית א"ח כמו אם לא אבה כלל דהמסית פטור במסית לעצמו כמ"ש הר"מ ה"נ באמר הן דאחוכי קא מחייך ע"כ פטורים שניהם. ודעת התוס' בתירוץ שני כתבתי לעיל דס"ל דמסית בכ"ע חייב אף במסית לעצמו והמוסת לא קבל א"צ לכפול. והנה במסית לעצמו והמוסת אמר הן דאינם נסקלים נראה מדברי הש"ס בסנהדרין שם דף ס"א דוקא דאמר הן אחוכי כו' כמבואר בב"ק דף צ"ג יש הן שהוא כלאו ע"ש אבל אמר בפי' אעבוד כו' הו"ל קבלה אפילו בעצמו והר"מ הביא לשון זה רק הן אבל קבלה בלשון אחר אינו מביא רק מדכתב אם עבדוהו כו' משמע דוקא בעבד ולא בקיבל ואח"ז לע"ז אחרת שכתב אם אמרו הן נלך כו' הוי זו ואצ"ל זו. ומכל מקום צ"ע לשון הר"מ. ע' בסוגיא עם פירש"י צ"ע להבין ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה כמה תירוצים נאמרו בש"ס על רומי' דמתניתין דמבואר דהמוסת חייב בקבלה בעלמא נראה דהר"מ פוסק כרבינא דהוא בתרא דתירץ לא זו אף זו ובכ"ע חייב המוסת בקיבל עליו דהו"ל אבה ושמע וכך גזה"כ ושם מבואר תירץ ר' יוסף דחילוק יש בין יחיד הניסת ובין רבים הניסתים היינו רבים הנידחים כי לענין הניסתים כבר כתבתי לעיל דאין חילוק ורבים יותר מב' הוי בכלל נידחים ויש להם דינים אחרים. וגם בסוגיא מבואר הא דמוקי ברבים היינו עהנ"ד ע"ש. והר"מ פסק כן בפ"ז גבי מסית דאבה ושמע חייב ובפ"ד גבי עהנ"ד פוסק דא"ח באבה כו' והתוסי"ט תמה על זה דהא אביי אותבי' לר"י אם כן בפ"ד ג"כ הדין כן ובעזה"י יבואר במצות עהנ"ד כי כאן כ"ע סוברים דאבה ושמע חייב כמ"ש. ועיין בתוי"ט שהקשה ששם בפ"ד כתב עד שעבדו מבואר דוקא אבה ושמע ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכתב אעפ"י שלא עבד המסית ולא המוסת חייב כו'. וקיטא דלישנא הוא דבראש הפרק מיירי מהמסית ולא מהמוסת והקושי' הוא ממוסת דכאן חייב בעבר ואבה ושמע ושם פטורים עד שעבדו ועיקר הקושיא מפרק זה הלכה ה' דמבואר בהדיא בר"מ דאם שמע המוסת אעפ"י שלא עבד חייב שנאמר לא תאבה כו' הא אבה ושמע חייב עי' ותראה ומרוב עיונו נזרקה טעות בכתיבה וז"פ.