מנחת חינוך · סימן תס״ב, ב׳

והנה הדין אמת בין שהי' המסית אחד או יותר הוי מסית וכן הניסתים ומכל מקום ל' הר"מ שכ' או יחידים נראה דוקא אם הם יחידים אבל רבים הניסתים אינו חייב (אעפ"י דלהכסף משנה מיירי עתה במסית מכל מקום בניסת דבר ברור הוא דרק ליחידים חייב ולא לרבים דלרבי' לא נקרא מסית) והדבר מוכרח דהרי מבואר פ"ז גבי מדיחים דכל שהעיר אינה נעשית עהנ"ד אין המדיחים בסקילה ויש הרבה תנאים בעה"נ דנשים אינם בעהנ"ד וגם לא פחות משנים מדיחים וגם דצריך שהמודחי' יעבדו עיין בר"מ ובלא אלו התנאים נראה דאין עונשים המדיחים ות"ל דלחייבו משום מסית דנשים חייבים גם כן וכן אפילו לא עבדו וכן שאר התנאים שא"צ במסית. ומבואר להדי' פ"ז הלכה ו' דאם לא הי' רובם נדחי' אין עושי' דין במדיחין וקשה יתחייבו משום מסית ע"כ מסית הוא רק ליחיד ולרבי' אין לו דין מסית רק מדיח וצריכים כל התנאים שנתבארו גבי מדיחים בפ"ד ואם לא נשלמו כל התנאים אינם חייבים כי מסית אינו רק ליחידי' ולא לרבים ואפשר דהטעם דרבים לא ממשכי וגזה"כ הוא וכמה הוא רבים כיון דבר"מ מבואר בין שהיה יחיד או יחידי' וא"א לומר דיחידי' היינו שנים דהא מבואר במשנה בסנהדרין דף ס"ו אמר לשנים הן עדים וכו' וכן מבואר בר"מ כאן סוף הלכה ב' וא"א לומר דהסית כ"א בפ"ע אם כן האיך מעידין עליו הא הו"ל עדות מיוחדת בד"נ ואינו עדות כלל אף עפ"י שמסית חמור לענין התראה מכל מקום אין לנו רק מה שנתפרש בש"ס ופשיטא לכל הדברים שוה לד"נ ע"כ לשני' הוי יחידים ורבי' היינו שלשה כמבואר ביו"ד סי' ר"מ גבי נדר ע"ד רבי' דהיינו שלשה ועיין בגיטין דף מ"ו וראיתי בלחם משנה כאן שכתב חילוק זה בין המוסת יחיד דחייב המסית ובין אם הם רבי' אינו חייב כמו שמבואר בפ"ד וכתב מה שמבואר בר"מ כאן יחידים היינו לכל אחד בפ"ע וכן מ"ש הר"מ המסית לשני' הן עדים היינו כ"א בפ"ע וכו' והוא תמוה האיך יכולים להורגו בעדות מיוחדת ע"כ מדמבואר במשנה דלשנים הוי מסית דנקראו יחידי' ולשלשה דמצינו דנקראו רבים לא הוי דין מסית וצריכים כל התנאים של עהנ"ד. שוב ראיתי בספר משנ"ח במצוה כ"ב שכתב חילוק בין מסית היינו ליחיד ובין מדיח היינו לרבים ומביא בשם מהר"א שטיין דעד עשרה הוי יחידים ע"ש. ונראה כמ"ש דלפי פסק הלכה פסקינן דרבי' היינו ג' כמבואר ביו"ד שם ובגיטין שם. שוב ראיתי בספר משנ"ח במצוה י"ט שמביא דברי הלחם משנה ולא הקשה עליו ואח"ז מביא דברי הרהמ"ח במצוה פ"ז שכתב דלאחד הוי מסית ולשני' הוי מדיח ותמה עליו מד"ז דהאומר לשנים כו' ולא נוכל לומר כ"א בפ"ע דהוי עדות מיוחדת כמ"ש אם כן נראה דשנים ג"כ הוי מסית וג' הוי רבי' והוי מדיח ופטורים עד שנתקיים בהן דין עהנ"ד ועיין בכ"מ פ"ד הלכה ו' מה שמחלק בין מסית למדיח על דברי הר"מ ודבריו אינם מובנים היטב. ועיין בסמ"ג בחלק ל"ת כתב ומה בין מסית למדיח מסית יחידים ומדיח את הרבים וקודם לזה כתב דין דאמר לשנים הן עדים כו' ע"כ כמ"ש הוא הנכון דשנים הוי יחידים ושלשה היינו רבים והוא במצוה כ"ו בחלק הלאוין. ומ"ש הר"מ הרי זה שהדיח רוב אנשי העיר נקרא מדיח ולא מסית אין כונתו דוקא רוב דבמיעוט נמי אינו נקרא מסית כמו שמבואר בפ"ד דמיעוט אינו נהרג וגם בלאו הכי אחד לא נקרא מדיח רק כונתו בקיצור דדין זה של רוב העיר נתבאר לעיל בפ"ד ומכל מקום לשונו צע"ק אך בודאי סברתו כסברות כל הראשונים דמסית הוא רק ליחידים ולרבים לא הוי מסית ופטור במיעוט העיר כמ"ש בפ"ד וגם אחד פטור וצריכים להתקיים כל התנאים שבעהנ"ד כנ"ב. והמסית הן בלשון יחיד והן בלשון רבים וז"ל הר"מ כאן המסית כו' כיצד כו' האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח כו' וכן מבואר במשנה וקא חשיב עבודה היינו כדרך עבודתה שח"מ על עבודה כדר"ע וכן ד' עבודות היינו זביחה וניסוך והקטרה והשתחואה דעל ד' עבודות אלו ג"כ ח"מ והמסית ג"כ חייב מבואר דעל עבודות שאין ח"מ אינו חייב המסי' ג"כ כגון מגפף כו' עיין בר"מ פ"ג וכן מבואר כאן בספרי להדיא יכול אף המגפף כו' ת"ל כו'. והנה בר"מ פ"ג מבואר דעל כדר"ע וארבעה עבודות חייב העובד וכן המקבלו באלקי והוא בש"ס דסנהדרין ובפ"ד גבי עהנ"ד בהלכה ה' כתב האומר נלך ונעבוד או זביחה או הקטרה או ניסוך או השתחואה או נלך ונקבל באלקי כו' וכאן גבי המסית לא כתב נקבל לאלקי. ונראה דאף כאן הדין כן כיון דעל קבלות אלקות חייב העושה ה"ה המסית כיון שהסיתו לעבודה שח"מ והר"מ לא חשש לכתבו שסמך על מ"ש פ"ד גבי מדיח ה"נ. ומכל מקום קצ"ע דבספרי מרבינן הד' עבודות מקרא דבכתוב מבואר נלכה נעבדה כו' היינו כדר"ע וצריך ריבוי על ד' עבודות אם כן כיון דזה לא נתרבה אם כן מנלן. אך באמת גבי מדיח ג"כ כתיב בלשון עבודה ומכל מקום חייב בד"ע כמבואר בר"מ ואפשר דילפינן הדחה הדחה ממסית ע' בדף פ"ט ע"ב בסנהדרין וג"כ מבואר גבי מדיח בר"מ קבלת אלקות וקצ"ע. והנה בלשונות אלו המבוארים אלך ואעבוד אלך ואזבח נלך ונעבוד כו' הקשה הכסף משנה האיך הוא מסית אם אומר אלך כו' או אעבוד כו' כיון שאינו מסית לאחר כלל דאינו אומר לו תעבוד או תזבח כו' ותירץ שאמר אעבוד ואתה אחרי או אזבח ואתה אחרי כו' ועיין בס' יסל"מ שמביא דברי הפ"ח שא"צ לומר בפירוש ואתה אחרי אלא אם משמעות דבריו שהוא מסיתו חייב וע"ש בספר הנ"ל ואין הפר"ח ת"י לעיין בו. והמסית לשנים הן עדיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו דדוקא אם הם אנשים ורחוקים אבל אם הם פסולי עדות באיזה פסול שפסולים לד"נ פסולים גם כאן דאין חומרא במסית משאר ד"נ רק מה שמפורש בש"ס וז"פ. ובימי חורפי הקשיתי על ד"ז לשיטת הר"מ פח"י מהלכות עדות דאם הי' הזמה והכחשה כאחד אינם נעשים זוממים כגון שאומרים עמנו הייתם וגם ההורג או הנהרג וקושית הגאון מוהר"ר חיים יונה תאומים מפורס' בפלוני רבעני לאונסי מובא בתומים סי' ל"ח ה"נ דהם עדיו אם יוזמו הו"ל הכחשה ג"כ דהניסת הי' עמם אם כן הו"ל עדות שאאי"ל. אח"ז ראיתי שהגאון בעל משנ"ח הקשה זה ואין להאריך והדברים עתיקים.