מנחת חינוך · סימן תנ״ב, ג׳

ומבואר בחולין דף ק"ב ע"ב דלמ"ד דבחייה לאו לאברים עומדת אם בלע צפור חי ויש בין הכל כזית אינו עובר משום אמ"ה דבשלימה לא שייך אמ"ה רק בחתך אבר ולא בשלימה. ואם יש כזית בשר בלא צירוף גו"ע דעת רש"י דחייב משום בשר מן החי והתוס' חולקים כשם דלאו לאברים עומדת כך לאו לחתיכות בשר עומדת ופטור אף על לאו דבשר בשדה וכו'. והר"מ אינו מביא ד"ז ובפ"ד כ' שם דין דצפור שלם בדרך אחר ודבריו צ"ע ע' בהה"מ ובלחם משנה אך ד"ז דאינו חייב על אמ"ה ביש בו כזית הר"מ ס"ל כן כיון דפוסק כאן דלאו לאברים עומדת כמ"ש לעיל אך לענין בשר מן החי לא גילה דעתו בהדי'. ומבואר עוד שם בגמרא דרבא אמר את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאוכלה אבר אבר ואכלה כולה חייב והר"מ אינו מביא זה ועיין בפרש"י שכ' את"ל אם נמצא בדבריו של רבי אם כן כיון דלא נתברר זה בדבריו ע"כ פטור בכ"ע. קשה הא דמבואר בבכורות חלב מנלן דשרי דיוצא מן החי ומוכח שם מקרא וכן מבואר בחולין פ' בהמה המקשה מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לא כאבר מה"ח דמי ושרי ה"נ א"ד וכו'. ובאמת אי לאו לאברים עומדת אם כן בבהמה שלימה לאו אמ"ה הוא כלל אם כן חלב למה לי קרא להתיר (ע' השמטות). ואפשר לומר דהסוגיא אזלי למאן דסובר לאברים עומדת. או אפשר אפילו אם נאמר דלאו לאברים עומדת על כל פנים איסורא איכא ועיין בסי' פ"א ביו"ד לענין נסיובא דחלבא וגם לשיטות הסוברים דעוברים ג"כ בעשה שאינו זבוח דוזבחת וכו' הוי עשה כדעת הר"מ והרהמ"ח אם כן אפשר לומר נהי דאמ"ה ליכא בשלימה כיון דלאו לאברים וכו' על כל פנים בעשה דזבחת עובר ואיכא עשה שאינו זבוח (ע' השמטות) ע"כ צריך קרא להתיר החלב מכל מקום. ולשיטת התוס' דגם בשר מן החי ליכא בשלימה כי לאו לחתיכות בשר עומדת כמו שהבאנו לעיל (ע' בהשמטות) ועיין ביו"ד סי' כ"ד גבי עיקור דסוברים הפוסקים דהחלב מותר אף דל"ל תקנתא בשחיטה ע"ש בט"ז יוכל להיות דסוברים דלאו לאברים ולא לחתיכות בשר עומדת וגם סוברים דזבחת הוא רק תיקון הלאו ולא עשה אם כן אין כאן איסור כלל בחלב מן החי והסוגיא אזלי אליבא דמאן דסובר לאברים עומדת ובאתי רק לרמוז כי הם ענינים ארוכים ואין כאן מקומו. וגם קשה למה כתב שאם נטרפה בנטילתו חייב שתים הא כיון דאיכא כזית בשר אם כן אפילו בכשירה עובר על אמ"ה ובשר בשדה וכו' ואי דליכא כזית אין עובר על טריפה ג"כ ע' בס' ראש יוסף שעמד בזה ותראה דאף למ"ד דסובר דבחי' לאברים עומדת מכל מקום אתי איסור טריפה וחל לשיטת הראב"ד בפ"ד מהלכות שבועות גבי נשבע שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא לאכול דהוי א"מ דחל לאחר אותו היום ע"ש אם כן ה"נ טריפה חל אחר שנשחטה ג"כ אך דעת הר"מ אינו כן ע"ש והדברים עתיקין מאוד ובאתי רק לרמוז ועיין בס' שעה"מ. ואברים המדולדלים בבהמה וא"י לחזור ולחיות או אברים שנשברו ויצאו לחוץ או בשר המדולדל אם מתה הבהמה אח"כ מיתה עושה ניפול וה"ל כאלו נפרש מחיים וחייב על אבר משום אמ"ה ועל בשר מלאו דבשר מה"ח ואם נשחטה הבהמה שחיטה אינו עושה ניפול ומכל מקום דעת הר"מ דאסור מן התורה רק דאין לוקין. ועיין בהרה"מ כיון דהוא רק מריבוי דקרא הו"ל כמו ח"ש דאסור ואין לוקין ודעת רוב הפוסקים דאינו אלא איסור דרבנן ועיין ביו"ד סי' צ"ה וסי' ס"ב ונ"מ ג"כ לענין ב"נ ודין ב"נ יבואר בס"ד בסמוך וגם לענין שבועה חמור איסור דרבנן מאיסור תורה הבא מריבוי דקרא ע' ביו"ד סי' רל"ט ובש"ך שם ואין להאריך במקום שעמדו הראשונים. ושאר הדינים שכתב הרהמ"ח עיין בר"מ וראשונים ובאחרונים ואין להאריך. והנה כתבנו לעיל דאמ"ה אינו נוהג רק בבהמה חי' ועוף הטהורים ולא בטמאים דדרשינן כל שבשרו מותר וכו' ואמ"ה של אדם לדעת הר"מ בפ"ב כאן דבשר אדם אסור בעשה בין חי בין מת אם כן אינו נוהג אמ"ה באדם מדרשה זו דבשרו אסור ומכ"ש לדעת הרא"ה שמביא שם הרב המגיד דבשר אדם הוא בלאו אם כן הו"ל כטמאים. אך להסוברים דבשר אדם מותר מן התורה מכל מקום כיון דדמו מותר וכל שאינו מצווה על דמו אין מצווה ג"כ על אברו כ"כ הפמ"ג אם כן אפילו אם נאמר דמת עכו"ם מותר מכל מקום אינו עובר על אמ"ה כיון דדמו מותר. ועיין בר"מ פ"ב כאן ובמנ"ל בד"ה בין וכו' מביא בשם הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאין אמ"ה נוהג באדם והריטב"א ס"ל דאמ"ה נוהג באדם ועיין במנ"ל פי"ד מהלכות אבל באריכות וכ"ד ודבר צריך אריכות גדול ובאתי כאן בח"ז רק לעורר ולרמוז ע' בראשונים ובאחרונים ויונעם לך.