מנחת חינוך · סימן תנ״ב, ד׳

והנה ידוע דכל איסורי אכילה אסורים בסחורה ודעת הרבה ראשונים דמה"ת אסורים בסחורה והדברים עתיקים אם כן אסור לעשות סחורה באמ"ה וזה ודאי דמותר להסתחר בבהמות ופוק חזי מאי עמא דבר דאין דרך לאכול חי וה"ל כסוסים וכו' דאין עומדים לאכילה דמותרין בסחורה ע' בסי' קי"ז. אך אם תלש אברים מה"ח דעומדים לאכילה בודאי אסורים בסחורה ככל מאכ"א. ועיין בתיו"ט במס' שביעית שהקשה על הש"ס דבכורות דהוכיח דחלב מותר ולית בי' משום אמ"ה מחריצי חלב גבי ישי ודח' דלמא לסחורה והקשה כיון דאסור באכילה האיך שרי סחורה ועיין בפר"ח ובפר"ת מ"ש. ולפענ"ד אפשר לומר דאמ"ה מותר בסחורה לפי מה שראיתי בס' פרי תואר בסי' קי"ז שחידש שם דדם מותר בסחורה כיון דנפקא לן היתר הנאה בפסחים בסוגיא דחזקי' ור"א מדאיתקש למים אם כן לגמרי איתקש ובפרט שאין לנו לימוד שאסור כמו בשרצים דכתיב יהיה ע"ש אם כן ה"נ דאמ"ה נפקא שם היתר הנאה דאיתקש לדם אם כן מה דם מותר בסחורה ה"נ אמ"ה ואין לנו קרא לאסור כמו גבי שרצים ומסתפינא להקל באיסור תורה ובאתי רק לעורר ולא למעשה. וגם גבי דם כתב הפר"ת להקל אם יסכימו עמו גדולים ומכש"כ כאן ובאתי רק לעורר. וג"כ ראי' מש"ס דבכורות שהבאנו ול"ק קושית התוי"ט ועיין בס' תוס' חדשים על הגליון שם ודבריו אינם מובנים. שוב ראיתי בנו"ב מן התורה בחלק יו"ד סי' ע"ב שכתב כמו שכתבתי ועי"ש מה שפלפל בזה. והנה בישראל בשחיטה תלי' מילתא כיון שנשחט כדינא אף שעדיין מפרכסת מותר משום אמ"ה אף טריפה דשחיטה מטהרה מידי נבילה אבל אם נפסלה בשחיטה דלא הוי שחיטה כלל אז בעודה מפרכסת שייך איסור אבר מן החי ובשר מן החי ע' ביו"ד סי' כ"ז. וכ' הרהמ"ח דמצוה זו כל באי עולם בכלל היינו ב"נ ג"כ וזו מבואר בר"מ פ"ט מהלכות מלכים והרב המחבר סתם החילוקים במצוה זו בין ישראל לבן נח ודעת הר"מ דב"נ מוזהר הן על אמ"ה והן על בשר מן החי כישראל והכסף משנה תמה עליו הא פסק בהלכות מאכ"א כר"י דבשר מן החי חייב משום לאו דטריפה ואמאי יהי' ב"נ מוזהר עליו הא אינו מוזהר על הטריפה ועיין בלחם משנה מה שתירץ גם פוסק דאין ב"נ מוזהר רק על אמ"ה ובשר מן החי של בהמה וחי' אבל של עוף כ' דנראה לו שאין ב"נ נהרג עליו והראב"ד השיגו דגם בעוף שייך אמ"ה בב"נ ועיין בכסף משנה דאיסור יש רק אינו נהרג עליו ע"ש באריכות. ועיין בס' כרו"פ שדעתו בדעת הר"מ דסובר דאינו מוזהר כלל דאזהרתו וכו' וע' מה שהקשה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ וכו' ע' בסוגי' דרבוצה בחולין דמוקי לה בחטאת העוף ואי אין ב"נ מוזהר קשה קושית הש"ס מאי תיקן דהגמ' אמר דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ ולהר"מ אינו מוזהר על העוף ע' באריכות מה שמפלפל. וגם בקושית הכסף משנה שהבאנו למה פוסק הר"מ דב"נ מוזהר על במה"ח פלפל באריכות וכל האחרונים פלפלו בענינים ואין כאן מקומו בח"ז. ועל אמ"ה של שרצים כולם סוברים דאין ב"נ מוזהר דמבואר בסנהדרין דרבנן סוברים כן ועל דם מן החי ג"כ אינם מוזהרים כמבוא' בגמ' וכן פוסק הר"מ. והנה דגים וחגבים ג"כ אין ב"נ מוזהר כמבואר שם דאין דמו חלוק מבשרו ואמה"ח של אדם לשיטת הר"מ דבשרו אסור ודמו מותר אם כן דמו חלוק מבשרו אף דישראל אינו מוזהר עליו כמש"ל היינו דישראל אינו מוזהר על הטמאה מדרשא דכל שבשרו אבל נכרי מוזהר בטמאה אפשר עובר ג"כ על אמה"ח. ובמה"ח של אדם אף דיש חילוק מדמו חלוק מבשרו גבי בהמה מגבי אדם מן ההיפך אל ההיפך מכל מקום אפשר לומר כיון דחלוק מוזהר ע"ז ובאתי רק לעורר. ומבהמה וחי' הטמאים דכבר כתבנו דישראל אינו מוזהר אך ב"נ מוזהרים וזה מבואר להדיא בחולין שם בסוגיא דר"ג אמר רב. קצת צ"ע על הרהמ"ח שכ' ומן הדומה שהחיוב לשאר אומות בין טהורים ובין טמאי' וכן הורה זקן עכ"ל באמת אין זה דבר חדש שמבואר בגמ' וכן הלכ' וכן מבואר בחולין דף קכ"א בסוגי' ע"ש. והנה בב"נ דמוזהר על הטמאים ג"כ אף נשחטו ועדיין הם מפרכסות וחתך שייך אמ"ה כי בטמאה לא שייך שחיטה כלל וכן בטהורה שנתנבלה בשחיטה והיא מפרכסת אסור' לישראל משום אמ"ה וגם לב"נ אסורה וגם הבני מעייה אסורי' לישראל ולב"נ אך בטהורה שנשחטה כדינא ועדיין היא מפרכסת לישראל ודאי שרי וכן הבני מעיים כיון דבשחיטה תליא מילתא אך לב"נ דעת רוב הראשוני' דמותר ב"נ מטעם מי איכא מידי וכו' ודעת הר"מ כאן דמפרכסת אסורה לב"נ אף על פי דמותר לישראל לא אמרינן מי איכא מידי ולפי זה גם בני מעיים אין מזמנין עכו"ם עיין בכסף משנה שהראשונים הקשו עליו בד"ז דמפרכסת דאסור לב"נ והאריכו האחרוני' בד"ז ע' בדבריהם דבש מצאת וכו'. והנה דיש דברים דישראל אינו מוזהר משום אמ"ה וב"נ מוזהר כמ"ש היינו טמאה ומפרכסת לדעת הר"מ הקשו האחרונים מסוגי' דפסחים דהקשה הש"ס על ר"א דאמר לא תאכל איה"נ ג"כ במשמע והרי אמ"ה דתני' לא יושיט אמ"ה לב"נ וכו' הא בהנאה שרי ומתרץ דילמא מיירי בגוונא דלישראל שרי ולב"נ אסור משום זה אסור להושיט מחמ' לפני עור ועיין באחרונים מה שתירצו. ובן פקוע שא"צ שחיטה לישראל דהוי כשחוט אי שרי לב"נ תלי' בפלוגתא זו דלהר"מ אסור ולהחולקים עליו מחמת מי איכא מידי מותר אך בב"פ הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה דקצת סימני' הו"ל כשחוטים אם כן הו"ל שחיטה פסולה ואסור לב"נ ואפשר לישראל ג"כ משום אמ"ה ע' באחרונים ובני מעיים שכתבנו לעיל היינו בנשחטו ב' הסימנים הו"ל במצות עשה כמאן דמנחא בדקולא כי הם תלוים בסימנים ולישראל שרי ולב"נ אסור לדעת הר"מ ולהראשונים שרי מחמת מי איכא מידי וכו' אבל בנתנבלה בשחיטה לכ"ע אסור לב"נ משום אמ"ה. ואם נשחט סי' אחד ואח"כ מתה אם הבמ"ע שתלוים באותו סימן הו"ל כמנחא בדקולא ע' סי' כ"ז ומכל מקום אני לך. ומבואר כאן בר"מ דב"נ חייב על אמ"ה ועל בשר מן החי בכ"ש שהשיעורים לישראל נאמרו ולא לב"נ וכבר תמהו האחרונים אם כן ל"ל אזהרה לאמ"ה כיון דאמ"ה צריך להיות על כל פנים משהו בשר ובלא בשר לאו אבר הוא אם כן ממילא חייב משום בשר מן החי דלדידהו בכ"ש. ולפני איזה שנים הי' בידי ס' שו"ת פני ארי' וראיתי שמביא קושי' זו בשם הגאון בעל ש"א ופלפל שם עפ"י הסוגי' דפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ח ע"ב) דעל ארכובה דיש גידין ועצמות בלא בשר ס"ל לכ"ע דהוי אבר לענין טומאה והספר אינו בידי א"י לפלפל בזה ומכל מקום אני לך. וד"ז דב"נ חייב על כ"ש כ"ע יכולים לסבור כן אף למאן דסוברים דאמרינן מי איכא מידי וכו' מכל מקום כיון דלישראל אסור בכ"ש מחמת ח"ש מן התורה לא שייך מי איכא מידי וכו' וחייב הב"נ ע' בתוס' חולין דף ל"ג בד"ה אחד וכו' שכתבו כן ועיין בסוגי' דב"נ ובתוס' שם. עוד מבוא' בדבריהם שם בחולין דסוברים דעכו"מ אינו חייב על אמ"ה רק במשהו בשר וגו"ע לא כהר"מ דחייב בכ"ש ע"ש. והנה הבאתי בח"ז כ"פ סברות מהרש"ל ומהר"י בן לב דסוברים דלר"ש דמחייב על כ"ש סובר נמי דשלא כד"א לוקין או אסור מן התורה אם כן לשיטת הר"מ דב"נ מוזהר על כ"ש חייב נמי על שלא כדר"א. והנה כבר כתבנו דישראל פטור בשלא כדר"א וידוע דדעת הרבה פוסקים דשלא כדר"א אינו איסור תורה והדברים עתיקים אם כן להר"מ דאינו סובר הסברא מי איכא מידי אה"נ דב"נ חייב וישראל אין בו איסור תורה. אך לפמ"ש לעיל דכ"ע אף להסוברים הסברא דמי איכא מידי מכל מקום יכולים לסבור דב"נ חייב על כ"ש כיון דעכ"פ לישראל אסור מחמת ח"ש ובאמת עי"ז מסתעף דב"נ חייב על שלא כדר"א וישראל פטור אם כן מי איכא מידי וע"כ לב"נ ג"כ מותר. ובאמת כיון דח"ש אסור לו חייב גם כן בשלא כדר"א הכלל דח"ש ושלא כדר"א תלוי זה בזה וגבי ישראל יש חילוק דח"ש אסור מן התורה ושלכדר"א מותר אם כן גבי ב"נ אם נאמר דחייב בכ"ש ע"כ יהי' מוזהר גם על שלכד"א ובאמת מי איכא מידי וכו' וא"צ לפרש יותר ודי לחכימא ברמיזא ובאתי רק לעורר. ואברים ובשר המדולדלים לדעת הר"מ דס"ל דלישראל אסור מן התורה גם לב"נ אסור כן מבואר בפי"ח ואם כי יש לפקפק בזה אך מביא שם תוספתא שמבואר כן ולשיטה זו אין מבואר בגמ' דידן להיפוך א"א לחלוק על התוס' ואסור לב"נ. וצ"ע אי נהרג עליו כיון דבישראל ליכא מלקות אך להסוברי' דאין בהם אלא מצות פריש' מדרבנן מותר לב"נ ע' ביו"ד סי' נ"ה. מ"ש לעיל שיש לפקפק בזה מצאתי בס' כרו"פ וע' שם מה שפירש. וחלב מותר לב"נ אף למאן דס"ל [דלא ס"ל] מי איכא מידי אם כן יוכל להיות דלישראל שרי דהתור' התירה כדיליף בבכורות אבל לב"נ מנלן אך כיון דהיוצא מאיסור אסור הוא מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ובב"נ ליכא קרא לאסור דהטמאים לאסור וכו' גבי ישראל נאמר כ"כ בס' כרו"פ בסי' פ"א ועיין בסנהדרין ובר"מ בהלכות מלכים דאינם מוזהרים על דם מן החי וע"ש ברש"י כיון דליכא לימוד דאסור אם כן חלב נמי דבאה מדם. וע"כ צ"ל דבלא קרא א"א לאסור כיון דיליף מפסוק הטמאים אך ר' חנינא בן גמליאל דורש מקרא דדם מה"ח אסור ולית הילכתא כוותיה ע"ש. ע' בס' פ"א ביו"ד דיש מי שאוסר מימי חלב משום אמ"ה מכל מקום לעכו"ם שרי מה"ט דלדידהו לא נאסרה היוצא מן הטמא וע"ש בכרו"פ. וכבר כתבתי דלמ"ד בחיים לאו לאברים עומדת לא הוי חלב אסור כלל אך מחמת איסור שאינה זבוח אם כן בב"נ שרי בלאו הכי לפי מאי דפסקינן דלאו לאברים עומדת ולא לחתיכות בשר עומדת ועל הזביחה אינם מצווים כלל. ועיין בחולין דף ס"ד גבי בצים דהתורה התירה אף דיוצא מה"ח ולב"נ מי הותר להסוברים דגם בב"נ שייך אמ"ה לשיטת הר"ם דלא סבר מי איכא מידי וכו' בעוף אלא ודאי דכל היוצא מטמא דאסרינן ל"ש גבי ב"נ דגבי ישראל ילפינן מקראי ע' בבכורות אבל לא בב"נ והדברים ברורים. ובבצים המעורים בגידין בהפילה אם הוא אסור משום אמ"ה ע' בסי' פ"ו ובסי' פ"ז ביו"ד ונראה לענין ב"נ נמי וע"ש בש"ך. והנה במצוה זו הרבה הצריכו מאוד ויש לפלפל על קוץ וקוץ וממש כמה קונטריסים לא יכילו פלפול הזה ואין כאן מקומו ובאתי רק לרמוז. ולאו הזה ככל הלאוין שבתורה: