מנחת חינוך · סימן תמ״א, ג׳

ופסהמ"ק שילדו קודם פדיון תם מקריבין אותו ובוודאי בע"מ פודין אותו וד"ז שמקריבין אותו כן פסק הר"מ כאן בפ"א מהלכות א"מ ובפ"ד מהלכות תמורה הלכה ט' וכתב הכסף משנה דהוא פלוגתא בתמורה דף י"ז ע"ב דשמואל ורבא סוברים דקדשי ליקרב ובר פדא ור"פ סברי דקדשי לרעי' ופוסק הר"מ כשמואל ורבא דהם מארי דגמרא טפי והלחם משנה כאן ובסוף הלכות תמורה תמה על הר"מ דבתמורה דמאן דס"ל קדשי ליקרב אמרו לר"א דס"ל במשנה דלקמן המקדיש נקבה לעולה וילדה זכר יקרב עולה אף דאין אמו ראויה לעולה דנקבה היא ה"נ הולד יקרב אף על פי דאין אמו ראויה ואצטריך לאשמועינן (דמ"ז) [דאיכא] שם עולה ע"ש אבל לרבנן דסברי המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה ואינו קרב ה"נ וא"כ הר"מ דפסק פ"ד מהלכות תמורה הלכה ה' כרבנן דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הולד ירעה עד שיסתאב ויפול בו מום אם כן היאך פסק כאן גבי וולד פסהמ"ק דיקרב והוא קושיא גדולה ועיין בלחם משנה בהלכות תמורה מה שתירץ וכתב בעצמו שהוא דוחק ע"ש. ודע אף דלרבנן דסברי בהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דסברי ירעה ובר פדא דס"ל גבי ולד בע"מ ירעה היינו דווקא דנתעברו בעת שהיו פסהמ"ק היינו שנתעברו לאחר שנולד בהם המום כיון דקדושתן מכח קדושת האם והאם אינה ראוי' להקרבה והו"ל כמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דג"כ אינה ראויה להקרבה ע"כ ירעו וצריך ג"כ קרא דאם זכר וכו' לרבות וכו' דש"ה דחל שם עולה ע"ש בגמרא אבל בנתעברה קודם שנולד בה המום ל"מ דעיברה ולבסוף הקדישה דקיימא לן דקדושה חל על העוברין ע' בסוגיא דתמורה דף כ"ה ובר"מ פט"ו מהלכות מעה"ק וקדושה מעצמה לא מכח האם אלא אפילו הקדישה ואח"כ נתעברה דקדושתה מכח האם מכל מקום כיון דאז לא היתה בע"מ וחל קדושה גמורה על הוולד מכח האם ואח"כ נולד בהאם מום וילדה קודם פדיון וודאי קריבה אף לרבנן דקיימא לן דוולדות קדשים במעי אמם הם קדושים עיין בר"מ בפ"ד מהלכות תמורה אם כן בשעה שנתעברה וחל הקדוש' על הוולד אז היתה האם ראויה להקרבה וא"כ נתקדש הוולד קדושה שראוי להקריב ואף שאח"כ נעשה האם בע"מ מאי מזיק כמו האם עצמה שקדושה ונולד בה מום ואינה ראויה להקרבה ואח"כ שעבר מומה חזי' להקרבה ומקריבין אותה כמו שמבואר ביומא דף ס"ד מום בם וכו' הא אם עבר מומם ירצו וכו' ה"נ כיון דהולד נולד בלא מום מאי איכפת לנו שהי' בו מום ומכש"כ באם כיון דהקדושה חל על הולד ואז לא היה מום וגם עתה אין בהולד מום לא גרע מבהמה שהי' בה מום ועבר המום וסברת רבנן דצריך קרא וגם לרבות וולד בע"מ היינו דנתעברה בעת שהיה בה מום דלא היתה האם חזי' להקרבה ובא הוולד מכח קדושה דחוי' ע"כ ירעה וצריך קרא לזה כמו עולה נקבה ה"נ דווקא אם נתעברה לאחר שנולד בה המום דלא חלה קדושה גמורה מכח האם ובזה פליגי ר"א ורבנן דר"א סבר דאפילו בכה"ג יקרב כמו המפריש נקבה לעולה וילדה זכר דס"ל יקרב וחכמים סוברים שם דירעה ה"נ כאן וצריך קרא כאן דש"ה דשם עולה וכו' והדברים פשוטים וברורים. אבל בנתעברה קודם המום ז"פ דיקרבו אף לרבנן וא"צ קרא לזה דה"ל כמו וולדות קדשים תמימים דנתרבו ה"נ מוכח מזה דשוים הם וולדות בע"מ דמבואר בגמרא מנלן ואיתרבו מקרא אחר דאם זכר היינו בנתעברו בעת שהיה בהאם המום וזה ברור. ובזה אפשר ליישב קצת דברי הר"מ דהר"מ מיירי כאן שנתעברה קודם שנולד בה מום ע"כ יקרב ואם ילדה לאחר פדיון אין תקנה כאשר יבואר וכן בפ"ד דתמורה מיירי בהקדיש הוולד בפ"ע ע"כ יקרב כאשר כתב הכסף משנה וד"ז דנתעברה לאחר המום א"צ לכתוב כלל דירעה כיון דמבואר בש"ס דלכ"ע גרע ממפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה וכו' והכא ירעה וודאי אליבא דרבנן והוא כש"כ ממפריש נקבה לעולה וכיון דהר"מ כתב ד"ז דמפריש נקבה לעולה ירעה אם כן ד"ז הוא כש"כ וא"צ לכתבו ומכל מקום צ"ע אך לדינא מ"ש הוא ברור אף אליבא דרבנן ובאתי רק לעורר. והר"מ בסוף דבריו גבי נולדה לאחר פדי' כתב דאינו יכול להקריב מכח אמו מפני שבא מכח קדושה דחוי' אם כן ברישא אמאי מקריב הא ג"כ בא מכח קדושה דחוי' אלא במ"ש ניחא דמיירי דנתעברה קודם המום ולא הוי קדושה דחוי' אך בסיפא כיון דנפדה ה"ל קדושה דחויה אך רש"י פירש בסיפא דהוי תרתי לריעותא ויבואר עוד בסמוך בעזה"י. ופסהמ"ק שנתעברו אחר פדיונן וילדו מותרים דולד צבי ואיל נינהו כן מבואר בגמרא ועיין בתוס' בבכורות דף ט"ז אף על פי דיש בהאם קצת קדושה לענין גיזה ועבודה מכל מקום אין כח בקדושה מועטת כזו לחול על הוולד ע"ש. ואם נתעברו קודם פדיונם וילדו לאחר פדיון הולד אסור ואינו קרב דמכח קדושה דחוי' קא אתי ואין נפדית דלא אלים למתפס פדיונו וע"ש בגמרא דהוא רק מדרבנן דמה"ת גם הולד פדוי דעובר ירך אמו הוא רק מדרבנן אסור ע"ש ובר"מ אינו מבואר אם הוא מן התורה או מדרבנן וא"ר להאריך בזה כי אריכות גדול. ומבואר במשניות הנ"ל אם קדם הקדשם את מומם עושים תמורה ועיין בתמורה דאם הימר בה קודם פדיון התמורה קריבה ובבכורות דף ט"ו ע"ב בברייתא מבואר דאם קדם הקדשם את מומם בין לפני פדיונם ובין לאחר פדיונם עושים תמורה ואמרינן בגמרא דף ט"ז דר"נ סובר דתמורה שלאחר פדיון מתה דלא אלים הקדושה לא ליקרב ולא לפדות ע"ש ות"כ דר"נ ומוכח לה מקרא ועבתו"ס שהקשו מוולדות דלאחר פדיונן אמרי' דמותר דוולד צבי ואיל נינהו ומ"ש תמורה לאחר פדיונה דמתה ותירצו ע"ש וכן פסק הר"מ פ"ג מהלכות תמורה הלכה ד' דהמקדיש ונולד בה מום והימר בה אחר שנפדית ה"ז תמורה ואינה קריבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות וכו' כמבואר בגמרא שהבאתי. וראיתי בלחם משנה שהקשה על הר"מ מנ"ל דין זה וגם מ"ש וולדות לאחר פדיונם דמותר והניח בצ"ע על הר"מ ומביא דברי רש"י בחולין במשנה דהזרוע דפירש דעושה תמורה קודם פדיון ובמחכת"ה אשתמיט לי' דדברי הר"מ הם גמרא מפורשת וקושייתו הוא קושית התוס' ודברי רש"י יש ליישב דרוצה לומר דהוי תמורה גמורה לענין הקרבה אבל דברי הר"מ הם דברי אלקים חיים מש"ס מפורש. ועיין בר"מ פ"ד מה' תמורה דכתב דהשוחט קדשים ומצא בה וולד שלא כלו חדשיו דינו כדין האם ע"ש. וולדות הקדשים שיצאו דרך דופן וכו' יפדו ויביאו בדמיהם קרבן כמו הוולד וכו' ע' הלכה ח' ועיין בלחם משנה שכתב דנראה דעת הר"מ דנפדו אף בלא מום ע"ש. יהיה איך שיהיה אם כן בשחט קדשים ומצא וולד חי שכלו חדשיו דזה הוי כמו יוצא דופן ע' בחולין דף ע"ה ע"ב ברש"י אם כן צריך פדיון אף בלא מום ועכ"פ במום. ולפי מאי דקיימא לן דגם בכלו חדשיו ניתר בשחיטת האם כמבואר בר"מ בה"ש וביו"ד אם כן לאחר פדיון הו"ל כשחוט והחלב מותר דחלב פסהמ"ק שרי לאחר שחיטה כמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ה והבאנו לעיל וראי' מש"ס דבכורות דיליף דחלב מותר ולא שייך אמ"ה מחלב פסהמ"ק דאסרה תורה ומשכחת לה בכה"ג דהו"ל חלב שחוטה ומכל מקום אסרה תורה אלא ע"כ בכה"ג אינו אסור כלל כיון דאינו טעון שחיטה והו"ל כשחוט גם החלב מותר מפסהמ"ק כמ"ש התוס'. ועיין בשער המלך כאן שהקשה על הגמרא דבכורות נוקמי הא דאסור חלב פסהמ"ק כגון שהקדיש בן פקוע דהוי כשחוט ותירץ דהו"ל קדם מומם להקדשם והחלב מותר ולפמ"ש נוכל לאוקמי בגוונא שציירתי דהו"ל קדם הקדש למום כיון דוולדות קדשים במעי אמם הם קדושים ורק האמת כמ"ש דהחלב ג"כ מותר ובלאו הכי דהש"ס פ"ק דתמורה נקט השוחט ומצא בה בן ד' דאי בן ה' שכלו חדשיו אינו ניתר בשחיטת האם כמ"ש התוס' שם אבל לפי מאי דקיי"ל דגם בכלו חדשיו ניתר בשחיטת האם אם כן דינו כבשר האם ולא שייך פדי' כלל כמו בבן ד' דהוולד נאכל כמו האם והו"ל כקדשים שנשחטו דלא שייך פדיון אף דמפרכסת מכל מקום היא כמו בשרא בדיקולי לא שייך בה מום כלל אם כן לא הוו פסהמ"ק שנפדו דאין לזה פדיון כלל אך הר"מ ג"כ נקט השוחט ומצא בה בן ד' והוא בעצמו פסק דגם בכלו חדשיו ניתר בשחיטת האם אם כן נאכל אף בבן ה' ולמה נקט דוקא בן ד' היינו דלא כלו חדשיו אלא ע"כ זה הוי בהמה בפני עצמה ונפדית וצ"ע. אך במקדיש עובר במעי בהמת חולין ע' בש"ס ובר"מ פט"ו מהלכות מעה"ק דהעובר קדוש בפ"ע וא"כ אם נשחטה הבהמה ונמצא בה זה הוולד שהקדיש וכלו חדשיו בוודאי אף דהוא כשחוט צריכה פדיון כמו כל בהמת הקדש שנשחטה והיא מפרכסת נפדה ע"י מום ה"ה הכא כיון דיש לה קדושה בפ"ע נפדית במום או אפילו בלא מום כיון דהוי יו"ד כסברת הל"מ אבל על כל פנים צריך פדיון אם כן החלב אסור אך באמת החלב מותר כיון דהוי כשחוט ולאחר שחיטה מותר וראיה מש"ס בכורות כמ"ש התוס' ע"כ לא אוקמי בכה"ג ובאתי רק לעורר. והנה כתב הרהמ"ח בזה"ז אין מקדישין וכו' מכל מקום בהקדיש ונפל בו מום מצוה לפדות כמו בזמן המקדש רק אין צריך העמדה והערכה שפודה לכתחילה בפרוטה ובארבעה זוז כמו שמבואר בר"מ בסוף הלכות ערכין וכדברי הרהמ"ח לעיל. ונראה כיון דד"ז דכל הקדשים נשחטים ונמכרים באטליז חוץ מן הבכור ומעשר והטעם דכל הקדשים הנאתם להקדש. ועיין בתוס' בפרק כל פסהמ"ק שכתבו דיש איזה קרא דאסור לזלזל בהקדש במקום שאין הנאה להקדש אם כן בזה"ז דהפדיון הוא בפרוטה וגם זה הולך לים המלח אם כן מה דנמכר באטליז אינו מוסיף הנאה להקדש כלל כי אפילו שוה הרבה א"צ לפדות רק בפרוטה והולך לים המלח אם כן אסור לזלזל בהקדש ואסור למכור באטליז ולשקול בליטרא כמו בכור ומעשר כנ"פ. ועיין לעיל מה שכתבתי אם קטן יוכל לחלל הקדש בשם התוס' ע' בפ' בחקותי. וחוץ לזה נוהג בכל האישים ואפשר דגם פדיון העכו"ם מועיל רק הישראל יאכל כמ"ש לעיל או אם היא כשירה דראוי לישראל דמותר ג"כ לעכו"מ כמ"ש לעיל על כל פנים נראה דפדיון דידיה מועיל אך המעשר הוא רק על ישראל וז"פ: