מנחת חינוך · סימן תמ״א, א׳

שנצטוינו לפדות קדשים שנפל בהם מום וכו' הם יוצאים לחולין וזובחין ואוכלין הבעלי' וכו' שנא' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכו'. זה מבואר בר"מ פ"א מהלכות איסורי המזבח ודווקא שנפל בהם מום קבוע אבל מום עובר אינו נפדה ע"ש באריכות על איזה מומין נפדים ועל איזה דברים אינם נפדים וכבר הבאתי קצת בח"ז ואין להאריך ע"ש בר"מ. ואם מתה הבהמה קודם שתפד' אסורה בהנאה כי אין לה פדיון אח"מ כי צריך העמדה והערכה ואף שהיה העמדה והערכה רק לא נפדית אין פודין לאח"מ דבעינן העמדה והערכה בשעת פדיי' וכן נראה מדברי הר"מ פ"ה מהלכות ערכין ועיין במנ"ל שם. ואם נשחטה שנים או רוב שנים ומפרכס' הרי היא כחי ונפדית ועיין במנ"ל בה"ע דהתוס' כתבו דאינה נפדית בנשחטה כהלכתה רק מיירי בישראל בטמאה או נכרי בטהורה ועי"ל בפ' בחקותי מצוה שנ"ג שבארתי דין העמדה והערכ' ואין לכפול הדברים וגם בדין פדי' ע' לעיל וינעם לך. והתוס' במעילה דף ט"ו ע"א בד"ה ואפילו וכו' כתבו בשם רח"כ דאם הי' העמדה והערכה בחיים פודין לאח"מ ע"ש. ועיין בס' שעה"מ בהלכות ביכורים מה שהקשה על הר"ח כהן ע"ש. והנה מ"ש הר"מ והרהמ"ח דאם מתה אינה נפדית דבעינן העמדה וכו' עיין במנ"ל דכתב דמיירי שנשחטה דאם מתה בלאו הכי אין פודין דקיימא לן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמבואר בר"מ פ"א הלכה יו"ד והר"מ שם כ' וז"ל בהמה שנולדה בה טריפות וכו' ואע"פ שאינה ראוי' לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן וכו' וזה מיירי ביש בה מום דבלאו הכי אין לה פדיון דטריפה לא הוי מום שבגלוי ע' כ"מ אלא במום מיירי מכל מקום כיון שהיא טריפה אין פודין להאכילן לכלבים ולא לעכו"ם וילפינן תזבח ואכלת ולא להאכילן לכלבים דדוק' הוא עצמו יאכל ולא לכלבים ולעכו"ם. והנה הן במתה או אפילו רק נטרפה אין פודין דאין פודין וכו'. והנה הא דאין פודין וכו' ל"ד בנטרפה ומתה אלא אפילו אם נפדית בשעה שהית' כשירה ונפדית כדינה מכל מקום במתה או נטרפ' אח"כ טעונה קבורה דאסור להאכילה לעכו"ם או לכלבים דגזה"כ דפסולי המוקדשין שנפדו אסור להאכילן להנ"ל ולשון אין פודין ל"ד דעיקר האיסור דאסור להאכיל להנ"ל אפילו בנפדו עי' בסוגיא ותראה. והנה התוס' בפסחי' דף כ"ט כתבו דד"ז בק"מ דאין פודין להאכילן לכלבים ל"ד ה"ה כל הנאות אסור אפילו להסיקו תחת תבשילו דגזה"כ ואכלת וכו' אך התוס' בב"ק דף י"ג ע"ב דעתם דממעטינן מואכלת וכו' אכילת כלבים ועכו"ם דהוי אכילה אסרה תורה דדוקא אכילת ישראל התירה התורה ולא אכילת הנ"ל אבל שאר הנאות כגון להסיקו תחת תבשילו וכדומה שרי דזה לא נתמעט מואכלת. ודעת הר"מ דכתב פ"ב בטריפה ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דטעון קבורה ואסורה בשום הנאה בטריפה או במתה. ועיין בס' שעה"מ בהלכות א"מ מה שפלפל בזה ומכל מקום אני לך. ועיין בס' שעה"מ כאן שפלפל באריכות. וכ"ז דוקא בנטרפה או מתה דאינה ראוי לישראל אלא לעכו"ם וכלב אבל בכשירה שנפד' ושחט' מותר להאכיל' לעכו"ם ולכלב דדרשינן ואכלת ולא לכלביך כלו' דבר שאינו ראוי אלא לכלב אבל היכי דחזי לדידי' מותר להאכילו להנ"ל כן כתבו התוס' בזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה וכו' ובבכורות דף ל"ב ע"ב בד"ה פסק וכו'. ויותר מזה כתבו התוס' בזבחים שם דאף דאין הקדשים ראוין לאכילת ישראל כגון פסהמ"ק שנתערבו בטריפה של חולין דאסור לאכול מפני ספק טריפה מכל מקום כיון דהקדשים עצמם ראוים בניפדים מותר לפדותן להאכילן לכלבים כיון דהם עצמם ראוים לישראל אף על פי שנאסר מפני התערובות ע"ש ובפסחים דף כ"ט בתוס'. ונראה דאין חילוק בין אם נתערב טריפה ברוב אך דאינו בטל דבע"ח אינם בטלים כמבואר שם והוא רק איסור דרבנן כידוע ובין נתערב חד בחד דאסור מהתורה מכל מקום כיון דהאיסור הוא רק מחמת ספק שמא היא הטריפה מותר אבל בהמת קדשים הוא מותר בכ"מ שהיא נפדית ורשאי להאכיל לכלבים ולעכו"ם. וז"פ אם בהמת קדשים עצמה נולד בה ספק טריפות בענין שאסורה באכילה בוודאי אין פודין כיון דאינו ראוי רק לכלב ואינו דומה לתערובות דאם ניכר מותרת אבל בספק טריפות בוודאי אסור כנ"פ. ונראה ג"כ דאם נולד בה טריפה שהוא רק מדרבנן כיון דאינו ראוי לישראל אף מדרבנן אסור להאכילה להנ"ל ומכל מקום ד"ז צ"ע באינה אסורה רק מדרבנן והבאתי בח"ז כ"פ דבר זה אם הדרבנן מועיל לדין התורה תן לחכם וכו'. ודעת הר"נ בפ' בהמה המקשה במשנה יצא רובו מחלק ג"כ בחילוק התוס' היכי דמותר לישראל מותר להאכיל לעכו"ם ג"כ אך לכלבים אסור מפסוק זה ואכלת ולא לכלבים ואם אסור לישראל אסור לעכו"ם ג"כ ע"ש. ועיין ביו"ד סי' ש"ו דדעת המחבר והרמ"א היכי דמותר לישראל מותר לכלבים ג"כ וע' ש"ך שמביא דעת הר"נ וכ' דגם הרשב"א ס"ל כוותי' והשיג על הרש"ל ע"ש. ולענין חלב בבהמה כשירה שנפדה דמותר לעכו"ם ולכלבים כמ"ש כיון דחזי לישראל ובטריפה אסור כיון דאינו ראוי לישראל אם כן חלב אף בכשירה אינה ראויה אי מותר להאכילה להנ"ל ע' בתוס' כיון דכשירה שנפדה דמותר הטעם דאיתקש לצבי ולאיל ובטריפה לא איתקש אם כן בכשירה גם החלב מותר להאכיל לעכו"מ ולכלבים לכל מר כדאית ליה ועיין בס' מהרי"ט אלגאזי בפ"ה שפלפל באלו הענינים ומכל מקום אני לך. ועיין בטור יו"ד דחלב מוכרין במשקל ע"ש. ובנטרפה או במתה לענין העור אי מותרת או אסורה ע' בתוס' וברא"ש פ"ה דבכורות והטור בסי' ש"ע מביא דעת הר"מ שהעור מותר בהנאה ודעת הרא"ש דגם העור טעון קבורה וכן סתמו האחרונים בש"ע שם ודברי הר"מ הם בפ"ג דבכורות ועיין במנ"ל שהראה מקום לעיין בתוסיו"ט פי"ב דזבחים ובס' בה"ז ואין להאריך במה שהאריכו בו הראשונים והאחרונים. וז"פ דקדשים בע"מ שנטרפו או מתו דאין פודים אותם להאכילם לכלבים וגם מטעם דצריכים העמדה והערכה אין הפדיון חל כלל ולא נתפסו החליפין בקדושה כלל כמו קדשים תמימים שפדה בוודאי אין חל שום קדושה על החליפין ה"נ בזה וז"פ ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו: