מנחת חינוך · סימן מ״ג, י״ח

ונ"ל דמ"ע של יעוד אינו מקיים ביעוד לחוד שתהא לו ארוסה רק המצוה שישאנה וכ"ה בד' הרהמ"ח בתחלת דבריו ובסוף דבריו אבל אם קדשה וגירשה לא קיים המ"ע אף דנמכרת לח"ל כיון דקדושין תופסין כך גזירת הכתוב דנמכרת לאיש כזה אבל מכל מקום המצוה אינו מקיים בקדושין לחוד ואם כן אם נמכרה לח"ל אין מצוה כלל על האדון שיקדש אותה כיון שא"י לישא אותה וכן היעוד לבנו כנ"ל מדברי הרהמ"ח ובר"מ אינו מבואר היטב ולפמ"ש דהמצוה היא הנשואין אפשר דוקא ביאה ראשונה כמו יבום והסברא נותנת שהיא מצוה תמידית והנה אם נמכרה לח"ל כתבנו דאין מצוה לייעדה ולכאורה לפמ"ש אפשר נימא דהעשה דיעוד דל"ת אך זה הוי כמבואר בכתובות אי אמרה לא בעינא כו' ופירשו קצת מפורשים כיון דיכולה המצוה לעקור אין בכח המצוה לדחות וה"נ אין מוכרח לקנות פסולה ואין מצוה לקנות א"ע. אך באם קונה כשרה ואח"כ נפסלה כגון שנעשה פ"ד וכר"ש או אם הי' כהן ונבעלה לפסול לה בגוונא שכתבנו דהקדושין חלין אח"כ דרבנן מודי אם כן אין כאן רק לאו דזונה אפשר באמת דמ"ע דיעוד דל"ת. אך נראה ל"מ לדעת הכסף משנה בר"מ דהיעוד צ"ל מרצונה שתתרצה ובלא רצונה אינה מקודשת וא"י ליעדה אם כן ה"ל כהאי דמבוא' שם אי אמרה לא בעינא כו' דהעשה תוכל לדחות שתאמר לא בעינא אם כן אין עדל"ת וגם יש מפרשים הטעם דבדידה ליכא עשה ע"ש והד' עתיקין אם כן ה"נ העש' רק על האדון כמ"ש הרהמ"ח לטובתה אם כן אין הל"ת נדחה מצדה כי אין עליה עשה אלא אפילו אם תאמר דהיעוד הוא בע"כ דידה ול"ש שתאמר לא בעינא ודמי לכאורה למצות יבום דעדל"ת כיון דהוי בע"כ דידה ע' ביבמות מכל מקום נ"ל דוקא ביבום המ"ע חל בכל גווני על היבם אף שאין היבמה רוצית אבל כאן נ"ל אף שיכול ליעדה בע"כ מכל מקום המצוה אינו מקיים בע"כ דידה דעיקר המצוה לטובתם אבל בע"כ נהי דהתורה נתנה לו רשות מכל מקום אינו מקיים מצוה כי המצוה לטובת' כמו שנראה מד' הרהמ"ח. ומצאתי במקנה ד"י מפלפל בענין זה אי עשה דיעוד דל"ת ולא עמדתי ע"ד. והנה במש"ל דאם היתה פסולה מעיקרא אין עדל"ת דלא היה לו לקנות ע' תוס' עירובין ד"ק בנתערבו מתן א' במתן ד' דע"י פשיעה אין עדל"ת. אך באמת בכתובות ל"ט גבי אונס מבואר דדוחה אי לאו ה"ט דאי אמרה ל"ב וכו' אף דהוי ע"י פשיעה וכתבנו במ"א לחלק אם העשה הי' יכול להתקיים בלא פשיעה רק הל"ת לא היתה צריכה לדחות בלא פשיעה אז אינו דוחה אבל אם בלא הפשיעה לא היה גם העשה ועיקרה נולד ע"י פשיעה עדל"ת ובאונס נולד העשה ג"כ ע"י פשיעה ע"כ דוחה אם כן כאן נמי דהעשה של יעוד נולד אחר הקנין והו"ל לדחות הל"ת אפילו בפסילה מעיקרא אך מחמת הטעמים שכתבנו דנלע"ד דבע"כ דידה אין מצוה כלל ול"ד ליבום אם כן אי אמר' לא בעינא ליתא לעשה כלל ע"כ אין דוחה אפילו נפסלה אח"כ. ודין רציעה אינו נוהג בא"ע ואם אינו רוצה ליעדה לא כפינן דכתיב אם לא יעדה והפדה ואם אינו רוצה לא ליעדה ולא לפדות כתב כאן הרהמ"ח דלא כפינן ויבואר אי"ה במצות פדי'. ונוהגת מצוה זו בזמן שהיובל נוהג כו' ונראה דדינה לגמרי כע"ע לענין דאם יש א"ע בסוף העולם יובל נוהג עיין בר"ה ובמצוה הקודמת ותבין. ודע דלפמ"ש דרבנן מודים לריב"י דבסוף שייך ג"כ יעוד מבואר בש"ס דצריך שיהיה שהות ביום כדי פדיה מכאן אמר ריב"י אם יש שהות ביום כדי לעשות ש"פ כו' וע' רש"י שם ד"ה יעדה והפדה מבואר מדבריו דצריך שיהיה שהות ביום שאם תבא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה ולפ"מ שמבואר לעיל דגרעון מחשבין להקל אם כן נראה מד' רש"י דאם אין הגרעון פרוטה והמע"י שוה פרוטה שנתייקרה אינה מקודשת וכן מורה לשון הברייתא צריך שיהא שהות ביום כדי פדיה ואח"ז בלשון ריב"י מבואר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו ש"פ משמע דלא תלוי דוקא בגרעון רק אם המע"י עתה ש"פ ע' במקנה עמד בזה ונראה דלא תלוי בגרעון רק אם מע"י ש"פ מקודשת מכאן ולהבא ולא יכולתי לברר זה. ומ"ש בש"ס דאמרינן מאי ריב"י היינו מהיכן מוכח דריב"י סובר דמ"ר לאו לקדושין ניתנו דתנא צריך שיהא שהות ביום כדי לעשות ש"פ כו' ריב"י אומר אפילו תימא דלקדושין ניתנו שא"ה דאמר קרא והפד' וכו' ולא ידעתי אמאי אינו מביא ברייתא דלקמן ע"ב דמבואר להדיא המוכר את בתו וקידשה אחר שוחק באדון ומקודשת לשני דברי ריב"י וחכ"א מקודשת לראשון מבואר הטעם דריב"י סובר דמ"ר לאו לקדושין ניתנו דלחכמים מקודשת לראשון דסוברים מה"ר לקדושין ניתנו ויש ליישב אלא שאין רצוני להאריך כאן בסוגית הש"ס רק הנ"מ לדינא והערות חדשות: