מנחת חינוך · סימן מ״ב, ח׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

עוד מבואר בר"מ דשותפים שגנבו משלשין ביניהם וכ"א ימכר בעד חלקו מן הקרן ואם היו דמיו יתירים על חלקו אינו נמכר ועיין כסף משנה מרשים ד"ז מקדושין ולא מצאתיו אך הדברים ברורים. ונ"ל דמכירת הב"ד אינו תלוי בהעמדה בדין לכ"ע כגון אם נגמר דינו לימכר שלא הו"ל לשלם וקודם שנמכר העשיר בודאי אין מוכרין אותו אף דלענין גנבה אחת תלוי בהעמדה בדין לפרש"י שא"ה דיש טעם בדבר ע"ש אבל כאן לא תלוי בזה. ונראה גם כן אם בשעת העמדה בדין היה שוה פחות או שוה בשוה וקודם שנמכר השביח עד שהוא שוה יותר גם כן אין מוכרין אותו כיון שעתה שוה יותר הכל הולך בתר שעת המכירה וכן להיפך אם בשעת העמדה בדין הי' שוה יותר ונגמר הדין שלא למכרו ואח"כ נפחת ושוה כמו הגניבה או פחות מוכרין אותו דלא יהא כמו שלא תבעו עד עתה דהברירה ביד בעה"ב לתבעו בכל עת שירצה כיון שהגניבה חוב עליו וכמו כן דרך משל אם הי' הגניבה הרבה שנים קודם יובל ודינו לעבוד שש שנים ועבודת שש שנים הוא שוה יותר הרבה מהגניבה יכול הבעה"ב להמתין עד ב' או ג' שנים לפני היובל ויהי' שוה כמו הגניבה או פחות כי יוצא ביובל ולא יעבוד כל שש שנים והברירה ביד הבעה"ב כנלע"ד בעזה"י פשוט. עוד נראה דאם אין עדים שגנב והוא עצמו מודה שגנב ל"מ אם בשעת הודאה יש לו לשלם אם כן היה חייב לשלם דהודאת בע"ד כמאה ואח"כ העני ודאי הב"ד מוכרין אותו אף דישא ש"כ ואסורה מן התורה למי שאינו עבד להרבה ראשונים וע' כאן במ"ל פ"ג מה"ע והד' עתיקין מכל מקום כיון דבשעת הודאה לא הי' נוגע להאיסור רק לממון והי' נאמן אז אם כן נאמן ממילא אח"כ והוא כעין המבואר בר"מ פט"ז מסנהדרין דהאיסור הוחזק עפ"י עד אחד אלא אפילו אם בשעת הודאה אין לו לשלם מכל מקום נראה כיון דמחייב עצמו אם כן הדין למוכרו והב"ד עושין כדין אם כן ממילא מותר בש"כ כיון דנמכר על פי ב"ד אפילו יודע בעצמו שלא גנב מכל מקום אודיתא אפילו בשקר מהני לענין איסור. עקצה"ח סי' קצ"ד ואפילו להט"ז דל"מ אודיתא בשקר לענין איסור ע' סי' קס"ט ביו"ד מכל מקום נראה דכאן עיקר הודאה על הגנבה דהוא ממון אם כן מחויב ממון וגזרה התורה שימכרו הב"ד ובנמכר עפ"י ב"ד אינו אסור בשפחה כנענית וכאן נמכר כדין וגם אפשר דלא ירצה הנגנב שימכר בעבורו אם כן עיקר הודאה לענין ממון והודאת בע"ד כמאה עדים ואין להביא מקדושין ס"ט אשפזיכני' דר"ש דהי' נסיב ליה עצה לגנוב ולהזדבן בע"ע כדי לטהר הבנים ורש"י ותוס' נתקשו היאך השיא לו עצה למעבד איסור ויעבור על לא תגנוב ולכאורה הו"ל ליתן לו עצה שיודה שגנב וימכר באודיתא כמ"ש ז"א דאם באמת לא גנב לא היה רוצה הבעה"ב שימכר עבורו אך אם בא לפנינו ומודה על עצמו שהוא ע"ע שנמכר ע"י ב"ד נראה אף דלענין להשתעבד לחבירו מהני הודאתו מכל מקום אסור בש"כ כי היאך יוכל להתיר לעצמו איסור תורה כמו שאינו נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה דלמא לא נמכר כלל עפ"י ב"ד וא"כ אסור מן התורה ואינו נאמן לענין איסור כמבואר בש"ס כ"פ דא"נ להתיר איסור לעצמו במקום חזקה וה"נ כאן יש לו כמה חזקות חזה"ג שאינו עבד וחזקת כשרות שלא גנב ומכל מקום לענין (מ"ע) להשתעבד לחבירו ודאי נאמן כי לענין ממון מהני הודאת הבע"ד אבל אסור בש"כ ואין זה דברים שבידו למכור עצמו דהמוכר עצמו אסור בש"כ כמבואר לפנינו בעזה"י ואפילו להסוברים דאודית' מהני לענין איסור דע"י הממון נסתעף האיסור וכיון שמחייב עצמו אם כן אין כאן איסור ג"כ ע"ש אבל כאן דתיכף הודאתו להתיר איסור ואף אם הוא עבד מכל מקום אם לא נמכר עפ"י ב"ד אסור בש"כ אם כן ל"מ הודאתו רק להשתעבד ולא לש"כ כנלע"ד.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.