והנה מבואר בברייתא ת"ר ד"ד נאמרו בע"ז אין נעשים ב"ג וכו' ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בע"ע ואין גולין לע"מ ולא מסיים הברייתא דלוקין כמבואר במשנה גבי ב"ג והורג שוגג דאין עושים בהם דין הזמה ולוקין כדעולא מוהרשיעו וכו' דהברייתא נחית לזה רק להשמיענו דאין עושים בהם דין הזמה כמו שזממו וגם יש בד' דברים הללו שמקיימין דין הזמה שהעדים צריכין לשלם ממון אם כן אינם לוקין דבפירוש ריבתה תורה ע"ז לתשלומין ולא למלקות רק היכי דליכא שום חיוב כלל כמו ב"ג וב"ח כמ"ש הר"מ כאן שלא רצו לחייבו שום דבר לא מיתה ולא מלקות ולא ממון אבל היכי דאיכא חיוב ממון אין לוקין ובד' דברים שמבואר בבריית' יש קצת דברים דהעדים משלמין ואין לוקין כגון דאין משלמין את הכופר אם העידו שהרג שורו את הנפש ובאמת נהי דאין משלמין את הכופר מכל מקום רצו להרוג את השור שנידון בסקילה וא"כ אם הוזמו צריכין לשלם דמי שור לבעלים מכאשר זמם אם כן אין לוקין וכן אין נמכרין בע"ע אם העידו שגנב ואין לו ולהם מה לשלם נהי דאין העדים נמכרים מכל מקום צריכים לשלם כאשר זמם שרצו לחייבו תשלומין בעד הגנבה ואי דאין לו מכל מקום אין נפטרין מתשלומין וכי אם עדים יעידו בא' שחייב ממון ואין לו מה לשלם והוזמו יפטרו מתשלומין כי לא רצו לחייבו כי אין לו. זה בודאי טעות כי מכל מקום רמי עלי' חיוב לכשיתעשר וכן אם העדים אין להם במה לשלם דין הזמה וכי ס"ד שילקו דבאמת חייבים הם ממון ולמחר וליומא אוחרא ישלמו אם כן הם ככל הזוממין דאין לוקין אם חייבים בתשלומין אם כן בהנהו שני דברים בודאי משלמין העדים ואין לוקין ע"כ אינו מבואר דלוקין כי עיקר דנחית הבריית' להשמיענו שאין עושים דין הזמה בכולה כגון לענין כופר ולענין שנמכר אבל דין הזמה דתשלומין משכחת לה ג"כ בדברים אלו והמשנה נקטה רק השני דברים ב"ג וערי מקלט דבשני דברים אלו לא משכחת בהו שום חיוב אחר ע"כ כיון דחיוב זה ג"כ אין עושים לוקין אבל הברייתא דנקט ד' דברים ובשני דברים משכחת לה הזמה ולא מלקות ע"כ אינה מסיימת דלוקין רק עיקר הדין מחדשת מה שלא נזכר במשנה השני דברים אחרונים ובאמת היכא דשייך מלקות לוקין והיכי דמשלמי אפילו בדברים הללו אין לוקין רק דין הזמה זו שישלמו כופר או שיהיו נמכרין אין עושין בהם וז"פ:
מנחת חינוך · סימן מ״ב, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
