ו) מבואר בתוס' קדושין ט"ז דיוצא בהפקר אם הפקירו רבו כמו ע"כ ואפילו אם נאמר בע"כ דמפקיד עבדו יוצא לחירות וצריך ג"ש היינו להתירו בב"ח וכאן ל"ש זה וכ"כ בסה"ד דהפקר מהני רק מחילה לא מהני והוא בתוס' ד"ה לימא לי' ובר"מ אינו מבואר זה ומדהתו"ס מבואר אף דבע"כ צריך ג"ש להתירו מכל מקום כאן בהפקר סגי לי' לאסרו ג"כ בשפ"כ. אבל הריטב"א כתב כאן דמחילה ג"כ מהני למע"י או הפקר ואך לענין לאסרו בש"כ צריך ג"ש וכ"ז שלא בא לידו השחרור מותר בש"כ. וצ"ע על המהרי"ט הביאו המ"ל שמסופק אם לא מסר לו רבו ש"כ אם הוא בעצמו מותר בש"כ. ובאמת כאן בריטב"א מבואר להדיא אף דנפקע למע"י אם כן אין רבו יכול למסור לו ש"כ מכל מקום מותר בעצמו ומדהתו"ס נראה דאסור בה ואפשר מהאי טעמא כיון דאין רבו מוסר לו אסור בעצמו. וא"כ הוא פלוגתא של גדולי הראשונים והמהרי"ט אינו ת"י.
מנחת חינוך · סימן מ״ב, כ״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
