וע"ע שם במ"ל מסופק אם הי' לו לעבד בשעה שנמכר אשה ובנים ואח"כ נתאלמן אם יכול הרב למסור לו אח"כ ש"כ וכן אם בעת המכירה לא הי"ל אשה ואחר כך נשא אם יכול הרב למסור לו שפ"כ ועיין בס' אוה"ח עה"ת בפרשה זו כתב אף דיש לו אשה פסולה מח"ל מכל מקום הוי יש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ וא"ד לדין מזונות דהרב א"ח במזונות אשתו פסולה דשם גלי קרא עמו וכו' אבל לענין ד"ז רבו מוסר לו ש"כ וע"ש שכתב אפילו אם יש לו ארוסה וש"י ובנים יש לו ג"כ מאשה אחרת רבו מוסר לו ש"כ ע"ש. ואפשר ג"כ אם יש לו אשה ח"ש וחב"ח אף דאין על אחרים עליה חיוב א"א רק אשם ש"ח מכל מקום הוי כיש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ דלא גרע מש"י דגם אינה אלא איסור לאו לעלמא מכל מקום רבו מוסר לו ש"כ ה"נ ואף שהיא אסורה עליו קודם שנמכר מכל מקום אינו תלוי באיסור כמו ח"ל לדעת האוה"ח. אם כן ה"נ אם יש לו ח"ש וחב"ח ה"ל כמו שיש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ כנלע"ד. ודעת מהרש"א גיטין סוגיא דח"ע וחב"ח כו' הא דרבו מוסר לו ש"כ דוקא שפחה של רבו אבל שפחה שאינה של רבו אסור בה ורבו אסור לו למסור שפחה שאינה שלו ובשער המלך תמה עליו מסוגיא דתמורה תלין שפחתך אצל עבדי הוי אתנן. ומקשה הש"ס שפחה לעבד עברי משרי שרי. ולדעת מהרש"א אסורה לו שפחה של אחרים ע"ש. ונ"ל לדעת מהרש"א אם שני שותפים יש להם ע"ע כמש"ל דאין לכ"א רק קה"ג בחצי שלו ובחצי האחר אין לו קה"ג רק שעבוד אם כן א"י למסור לו ש"כ כי הש"כ של א' אסור צד השני של חבירו כי אסור לשפחה שאינה לרבו כמו ח"ע וחב"ח ואפילו אם יש להם שפחה בשותפות מכל מקום אתי צד זה ומשתמש בצד זה ע' חגיגה וגיטין ובפרט גבי ש"כ דכ"א יש לו קה"ג בכולו כדברי הר"נ נדרים עיין לעיל. ואם ע"ע נמכר לקטן לפמש"ל דלהרבה פוסקים יש לקטן קנין בד"א מקנה עח"מ רל"ה ורמ"ג וקצה"ח באריכו' דהוא מטעם זכיה והקטן יכול לחזור מהמקח דאין חבין כו' רק אם הקטן רוצ' אין המוכר יכול לחזור אם כן אסור הקטן למסור לו ש"כ דלמא יחזור בו הקטן ונתבטלה המכירה למפרע ועושה איסור ול"ש לומר שמעמידין על החזקה כמ"ש תוס' גיטין ל"ג גבי נזיר חזקה שלא ישאל ובקטן ל"ש זה ואפשר כאן דנמכר ע"י ב"ד אין הקטן יכול לחזור ע' קידושין סוגיא דנשיא א' וכתובות גבי גר קטן וביו"ד ש"ה גבי פדיון בכור בט"ז ונה"כ.
מנחת חינוך · סימן מ״ב, י״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
