מנחת חינוך · סימן מ״ב, ט״ז

ואם העבד יש לו אשה בשעת מכירה או לקח אח"כ דוקא מדעת רבו האדון חייב במזונותיה ודוקא אשתו הנשואה אבל לא ארוסה ודוקא אשתו הכשרה אבל הפסולה לו אפילו מדרבנן כגון שני' אין הרב חייב במזונותיה. ומבואר בר"מ פ"ג ונלמד מקראי. ועיין בכסף משנה ונראה אף על פי שאינו מבואר בר"מ אלא מזונות אשתו מכל מקום חייב ג"כ בכסות ומדור כיון דהעבד אין לו לפרנס ע"כ חייבה התורה שיכנס האדון בחיובו לאשתו אם כן ה"ה כסות ומדור. ע' רמב"ן על התורה פ' משפטים. וז"פ דאין העבד יכול לומר לרבו איני ניזון ואיני עושה דהעיקר שקנה אותו הרב למע"י ול"ד לאשה עם איש. וכן הרב אי"ל איני זנך ואיני נוטל מע"י דגם באשה אין הבעל יכול לומר כן אף דיש פוסקים סוברים דמזונות אשה הוא רק מדרבנן ומכ"ש כאן דלכ"ע דאורייתא. ואני מסופק אם יכול הרב לומר לו צאי מע"י במזונותיך ומספיק לו או שרוצה להשלים מה שחסר לו דגבי אשה מהני ע' באה"ע סי' ס"ט דהרבה פוסקים ס"ל דמהני אף בע"כ של אשה ואפשר כאן נמי. אך לפי מה שמבואר בש"ס ור"מ פ"א דחייב הרב להשוות לו במאכל שלא תהי' שותה וכו' וילפינן מכי טוב לו עמך אם כן יכול העבד לומר כי זה הטבה שלו שיעשה לרבו ויאכל עם הרב מה שהוא אוכל ושותה אף שיעלה מע"י הרבה מכל מקום כיון דרוצה העבד לאכול עם האדון הו"ל בכלל כי טוב לו עמך ע"ש בר"מ. וחייב הרב גם כן לזון בניו ובנותיו של העבד כ"ה בר"מ שם ועיין כסף משנה מסופק בדעתו אם חיוב לזונם כשהם יותר מבני שש שנים שגם האב א"ח יותר מב"ש כמבואר בכתובות. ובמ"ל הביא בשם הרמב"ן דחייב לזונם עד י"ב שנים כיון דהאב נהוג לזונם ע"ש. ודעתו בדעת הר"מ דאף בנים גדולים אם אין להם במה להתפרנס חייב הרב לזונם אך אם יש להם לפרנס משלהם א"ח לזונם אך בקטנים אפילו יש להם להתפרנס חייב ע' אה"ע סי' ע"א ובודאי ג"כ כסות ומדור כמו שהאב חייב עד ב"ש או יותר מב"ש דנהוג לזונם וז"פ: