מנחת חינוך · סימן ת״י, ב׳

ומבואר בר"מ פ"ו דג' הם ההורגים בשגגה א' שוגג גמור ודינו לגלות וינצל ויש שגגה שקרוב לאונס א"צ ע"מ ופטור כאיש זכאי ואם הרגו גוה"ד נהרג עליו כאיש דעלמא ויש שוגג שקרוב למזיד אין ערי מקלט קולטות מפני שהעון חמור וגוה"ד ההורגו פטור אפילו בתוך עיר מקלט כי אין קולט אותו כלל ומה יעשה ישמור עצמו מגוה"ד וע"ש שחשב שם כל מין שוגג ואין להאריך ע"ש. וכל שבדרך ירידתו גולה ובדרך עלי' אין גולין וירידה שהיא צורך עלי' דעת הר"מ והרהמ"ח דאינו גולה ודעת רש"י דגולה ועיין בכ"מ ובפרטי הדינים צריך חיבור מיוחד לכל מצוה. וכבר כתבנו איזה אישים שגולין וסומא שהי' בשעת הריגה סומא בשתי עיניו פטור מגלות ומבואר בש"ס דאיתמעט מקרא בלא ראות כו' והר"מ נתן טעם לדבר דהוי קרוב לאונס. וחשו"ק פטורים דאין בהם דעת וכבר כתבתי בח"ז כ"פ אף דבישראל הוי קטן עד יג"ש ויום א' והביא שתי שערות בב"נ אינו כן אלא אם הוא בר דעת אפילו קודם לזמן הזה ולא הביא ש"ש הרי הוא כגדול לכל העונשים דזה מכלל שיעורים שהם הל"מ כמבואר בתשובות הרא"ש ושיעורים רק לישראל נאמרו ולא לב"נ ע' לעיל בפ' אחרי וא"צ לכפול הדברים. ולהיכן גולין לשש ערי מקלט המפורשים בתורה וכל ערי הלוים ס"ה מ"ח ערים כולם קולטים והחילוק בין אלו הששה שנפרשו לכך לבין ערי הלוים. דהששה קולטים בין לדעת בין שלא לדעת והמ"ב אין קולטין אלא לדעת. ובהששה אין הרוצח צריך ליתן שכר דירה ובערי הלוים מ"ב צריך ליתן שכר דירה ופשוט דאותן הג' שיפרשו לע"ל בימי מלך המשיח כמבואר בר"מ כאן דינן כדין הששה שנפרשו מכבר. וע' לעיל במצוה ת"ח שנסתפקתי אם לע"ל יהיו ערי הלוים קולטים ע"ש וא"צ לכפול. וכשם שהערים קולטים כך תחומם קולטים והתחום היינו מה שהיו נותנים להם למגרש ולשדות ולכרמים לכל מר כדאית לי' כמ"ש כ"פ לעיל ואע"פ שהתחום קולט מכל מקום אין דר בתחום שנא' וישב בה ולא בתחומה ועיין בגמ' מכות דף י"ב דלימוד הזה צריך דלא ידור במחילות שתחת לקרקע בתחום ואינו מבואר בר"מ דממילא משמע דאינו דר בכ"ע בתחומה רק בעיר. וז"ל הר"מ כאן בסוף פ"ח אילן שעומד בתוך תחום ע"מ ונופו נוטה חוץ לתחום משיגיע תחת הנוף נקלט הי' עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום משיגיע לעיקרו נקלט וההורגו שם נהרג עליו וכ' הכסף משנה דהוא כר' אשי אליבא דר' יהודה בגמ' דמכות דף י"ב. אבל קשה למה לא פסק כרבנן דרק אחר הנוף ותירץ ושמא להקל בד"נ וכו' ואין ז"ל ממש ע"ש. והקושיא שלו על הדין הראשון שכ' הר"מ דעיקרו בתוך התחום ונופו לחוץ דנקלט אף בנוף הא לרבנן אף בעיקרו אינו נקלט ע' בגמ' וע"ז תירץ שפיר דפסק להקל מחמת ספק נפשות. וראה בעיניך דבדין הראשון כתב הר"מ דנקלט ולא כתב שההורגו נהרג עליו דבאמת אין גוה"ד נהרג עליו בעבר והרגו דה"ל לגוה"ד ס"נ ג"כ ואינו נקלט רק מספק ע"כ אין גוה"ד נהרג עליו מס' דלמא אינו נקלט אף בעיקרו כרבנן ובדין השני בנופו נוטה לתוך התחום כ' הר"מ משיגיע לעיקרו נקלט וההורגו נהרג עליו והיינו דכאן כ"ע סוברים דנקלט דלרבנן בודאי אזלינן בתר הנוף ולר"י גם כן אם כן ההורגו נהרג עליו אם כן ד"ז דההורגו לא קאי רק על דין השני אבל בדין הראשון אינו נהרג כיון דלרבנן דהלכתא כוותי' אינו נהרג גוה"ד. ולענין נקלט דאסור להורגו חושש לדעת ר"י ובדין השני דלרבנן קולט וההורגו נהרג עליו וגם לר"י קולט פוסק דקולט. אך קשה כיון דלר"י הוא קולט רק לחומרא כמו שמבואר בש"ס ובכה"ג בנופו נוטה תוך התחום לר"י אין הורגין את גוה"ד בעבר והרגו למה לא חשש הר"מ לדעת ר"י בס"נ דלא יהרג גוה"ד ודברי הכסף משנה תמוהים דמחמת ס"נ להקל לא היה להר"מ לחייב את גוה"ד בד"ז וצ"ע. הכלל דדברי רבינו הר"מ תמוהים לפ"ד אי פסק כרבנן אם כן בדין ראשון דנופו לחוץ היאך פסק דנקלט אף בנוף היינו שדי נופו בתר עיקרו הא לרבנן אף בעיקרו אינו נקלט דסוברים דבתר נוף אזלי' בע"מ ע' בגמ' אפילו לקולא וע"כ פוסק כר"י ור"י סובר בגמ' דלפעמים שדי נופו בתר עיקרו ולפעמים עיקרו בתר נופו הכל לחומרא דנקלט ולא יהרוג אותו גוה"ד אם כן בדין הראשון בנופו לחוץ פוסק הר"מ שפיר דנקלט אף בנוף דשדי נוף בתר העיקר והעיקר בפנים ומכל מקום בודאי אם הורגו גוה"ד אינו נהרג עליו דס"נ להקל ולענין זה שדינן עיקרו בתר נופו דאינו נקלט אף בעיקר ואינו נהרג גוה"ד עליו ע"כ לא כ' הר"מ כאן דההורגו נהרג עליו דס"נ לקולא אך בדין דנופו נוטה תוך התחום ועיקרו בחוץ האיך כ' דאפילו בעיקר נהרג עליו דשדינן עיקרו בתר נופו הא ר"י ס"ל דרק לחומרא שדינן עיקרו בתר נופו ולפעמים שדי נופו בתר עיקרו והיאך יהרג גוה"ד אם הרג אותו אדרבה הא נופו בתר עיקרו שדינן וס"נ להקל ול"מ בעיקרו דאין גוה"ד נהרג עליו [אלא] אף בנופו בפנים לא יהרג כיון דלפעמים שדינן נופו בתר עיקרו ומה שכ' הכסף משנה דס"נ לקולא לענין גוה"ד היא חומרא אך בדין ראשון לא כ' הר"מ שההורגו וכו' אבל דין השני תמוה אם פוסק כר"י ואם כרבנן דין הראשון תמוה.