מנחת חינוך · סימן ת״י, א׳

שנצטוו ב"ד של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה וכו' בערי מקלט שנא' והשיבו וכו' אל עיר מקלטו וכו'. דינים אלו מבוארים בר"מ בה' רוצח מפ"ה עד פ"ט ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד. ישראל ההורג את חבירו בשוגג כל שאלו הי' במזיד הי' ח"מ בשוגג גולה אבל אם לא הי' ח"מ במזיד עיין בר"מ פ"ב ופ"ג הרבה דינים כגון שכפתו לפני ארי וכו' וכן ההורג את הטריפה או נפל בודאי כיון שפטור ממב"ד פטור בשוגג מגלות ע' בפ' הללו הרבה דינים. ויש שח"מ במזיד וא"ח גלות בשוגג כגון שהרגו ולא מת לאלתר דנוכל לומר הרוח בלבלתו ואפילו שחט בו שני הסימנים ולא מת לאלתר פטור דהרוח בלבלתו או פירכס וקירב מיתתו אם לא בביתא דשיש ולא פירכס דלא שייך זה [אינו] חייב גלות אף דבמזיד חייב בכ"ע אם אמדוהו למיתה גזה"כ הוא בגלות כ"כ התוס' בגיטין וכ"ד הר"מ והרהמ"ח. ועיין בהשגות הראב"ד שדעתו דוקא בשחט שנים וכו' אמרינן הרוח בלבלתו או פירכס ולא בשאר חבורה ומכ"ש מכה שאין בה חבורה ולדבריו גם במזיד פטור בשחט שנים וכו' והרוח בלבלתו או פירכס ע"ש. וא' ההורג גדול או אפילו קטן שכלו לו חדשיו וכו' ואפילו הורג ע"כ או שפ"כ שחייבים במצות כנשים דינם כישראל וחייב גלות עליהם. ופשוט דאם הרב הרג עבדו ועמד מעל"ע [ובגונא דל"ש הרוח וכו' כגון בבית דשישא ולא פירכס] פטור מגלות כיון דבמזיד לא הי' חייב מיתה פטור מגלות בשוגג כנ"ב. וישראל שהרג גר תושב וג"ת היינו שקיבל עליו ז' מצות וגר תושב אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמבואר בר"מ כ"א במקומו אם הרגו במזיד אינו נהרג עליו דדינו כעכו"ם לענין זה דאינו נקרא רעהו וכתיב וכי יזיד וכו' על רעהו וזה מבואר בר"מ כאן פ"ב. ובפ"ה כ' דישראל ההורג גת"ו בשוגג גולה ע"י והראב"ד השיג עליו וכן הכסף משנה תמה עליו דבש"ס דמכות מבואר דאין ישראל גולה ע"י גת"ו והכסף משנה כ' דגר תושב המבואר בר"מ הוא ט"ס ונדפס תי' גת"ו בין שני חצאי העיגולי' והרהמ"ח כתב ג"כ דישראל גולה ע"י גת"ו ומבואר דבספרי הר"מ שהי' ביד הרהמ"ח נכתב ג"כ כן והרהמ"ח נמשך אחר דעת הר"מ כדרכו וצ"ע. וכן מבואר בספרי שמביא הכסף משנה בהלכה ד' דאם במזיד פטור על גת"ו האיך נגלה בשוגג ע"ש וצ"ע. עבד שהרג ישראל במזיד ח"מ בשוגג גולה דעבד שקיבל עליו מצות הרי הוא כישראל והוא בכלל רעהו וכן עבד שהרג עבד ועבד שהרג גת"ו במזיד ודאי אינו ח"מ דלאו רעהו הוא דעבד דינו כישראל אעפ"י שבר"מ פ"ב אינו מבואר רק ישראל שהרג גת"ו אינו נהרג מכל מקום פשוט דעבד ג"כ דינו כישראל דישראל נהרג על העבד וה"ל רעהו וגת"ו אינו רעהו של ישראל ה"ה עבד ע' בפ' החובל דעבד לרבנן דהלכה כוותי' הוא אחיו של ישראל ואם עבד הרג גת"ו בשוגג דעת הר"מ וכ"כ הרהמ"ח דגולה ע"י וזה מכ"ש דישראל שגולה ע"י גת"ו ונדפס בדברי הרהמ"ח האי וכ"ש בין שני חצאי ריבוע אך לפי דברי הכסף משנה דמגי' בר"מ דג"ת הוא ט"ס ודעתו דישראל ההורג ג"ת אין גולין מכל מקום כאן גבי עבד אינו מגי' וכ' דאפשר דעבד קיל מישראל וגולה ע"י ג"ת ומכל מקום הניח בצ"ע מנין להר"מ לחלק בעבד וגם בספרי שמביא אח"כ מבואר בפי' דאם אינו נהרג במזיד אינו גולה בשוגג ועבד ודאי אינו נהרג במזיד על ג"ת כמ"ש והוא ברור. וישראל או עבד שהרגו ב"נ היינו אפילו מקיים ז' מצות רק לא קיבל עליו כדין ג"ת או בזמן שאין היובל דאינו נוהג גר תושב עיין בר"מ בה' מלכים פ"י ובלחם משנה שם בודאי אינו חייב גלות לד"ה כי בפסוק מבואר רק ג"ת ופשוט. ומבואר בר"מ ובהרהמ"ח דג"ת שהרג ישראל אפילו בשוגג נהרג עליו דאדם מועד לעולם (ונ"ל אף שאינו מבואר בדבריהם רק ישראל מכל מקום עבד ג"כ הדין כך דהוא ישראל גמור לדינים אלו) ומבואר דוקא ישראל וכ"כ הר"מ לפני זה בהדי' דג"ת שהרג עבד בשוגג גולה והרהמ"ח לא כ' ז' בפי' רק מכללא שכתב דהרג ישראל משמע עבד לא וג"כ צ"ע בד"ז דלמה יהי' עבד קיל מישראל וכבר הרגיש בזה בכ"מ ג"כ. וג"ת שהרג ג"ת ריבתה התורה אם הי' בשוגג גולה אך באומר מותר ה"ל קרוב למזיד נהרג עליו כדין ב"נ דאומר מותר ה"ל מזיד אצלו ונהרג כמבואר כאן בר"מ ובפ"י מה' מלכים ע"ש. וג"ת שהרג את ב"נ שמקיים ז' מצות אך לא קיבל עליו כדין ג"ת והנה ב"נ אינו מצווה רק על ז' מצות והא דצריך קבלה היינו להחיותו וכו' בודאי אם הי' הג"ת מזיד או אומר מותר ח"מ הג"ת דהוא א' מז' מצות שלו וחייב על שפ"ד הן לישראל והן לב"נ כמבואר בסנהדרין דף נ"ז ובר"מ ה' מלכים. אך אם הרג בשוגג את הב"נ נראה דא"צ ערי מקלט דלא אתרבי רק ג"ת שהרג ג"ת אבל אם הרג ב"נ לא איתרבי כלשון הש"ס כאן וכן מבואר בג"ת שהרג ג"ת משמע דוקא ג"ת כמותו אבל לא אם הרג ב"נ שאינו ג"ת דה"ל בכלל עכו"ם א"צ ערי מקלט. ועיין בלחם משנה בה' מלכים שם ועיין בר"מ פ"י מה"מ שם שכ' דב"נ שהרג את ב"נ אם הרגו גה"ד אינו נהרג עליו ואין לו ערי מקלט ומיירי בב"נ וע"ש בלחם משנה ולא בג"ת. והנה מ"ש הר"מ דגה"ד אינו נהרג עליו הוא ברור כיון דאין לו ערי מקלט ואין קולטות גה"ד אינו נהרג דלא עדיף מישראל דקודם שגלה גה"ד אינו נהרג עליו כמבואר בסמוך בס"ד וזה אין גולין אותו ואין קולטין אותו ל"ע מישראל בישראל. אך נר' בגר תושב שהרג ב"נ אף דאין לו ערי מקלט היינו דא"צ ע"מ דהעבירה היא קלה אבל אם הרגו גה"ד נהרג עליו דאלת"ה יהי' גת"ו ההורג את ב"נ בשוגג חמור מההורג ג"ת דקדוש טפי דההורג ג"ת גולה לערי מקלט ובעיר מקלט גה"ד נהרג עליו כי כבר ניצול והורג ב"נ ישמור עצמו מגה"ד לעולם כי אינו נקלט ע"כ נ"ל דעבירתו קיל וא"צ ע"מ ע"כ גה"ד נהרג עליו כנ"ב. וב"נ שמקיים ז' מצות אך לא קיבל עליו או בזמן שאין היובל נוהג שהרג ב"נ כיוצא בו במזיד או אומר מותר ח"מ ובשוגג אינו גולה דכתיב לכם וכו' ואם הרגו גה"ד אין נהרג עליו כיון דאין לו ע"מ כן מבואר בר"מ פ"י מהל' מלכים. וכאן כ' עכו"ם שהרג בשגגה אין ערי מקלט וכו' ונ"ל אף דבלשון הר"מ עכו"ם וב"נ שוים ע' בלחם משנה פ"י מה"מ מכל מקום לדינא אם ב"נ המקיים ז' מצות הורג לעכו"ם היינו שעובד עכו"ם או אינו מקיים א' מז' מצות בודאי פטור אפילו במזיד כי מצוה להורגו והוא העד והוא הדיין וכו' כמבואר בר"מ סוף פ"ט ועיין בר"מ דהשבטים הרגו אנשי שכם כיון דעברו על הדינים והרמב"ן על התורה כ' דלא היו מחזיקים ש"מ ועובדים עכו"ם וכו'. ואפילו אשה דלא תעיד להם ואינה דנה כמבואר בר"מ מכל מקום אם היא יודעת שעובר מצוה עליה ג"כ אך [אינה] נאמנת שעבר אבל אם ידוע אפילו עד מפי עד בודאי מצוה על כל באי עולם להרוג אותו. ואפילו אותו שאינו מקיים ז' מצות הרג חבירו כמותו גם כן אינו חייב מיתה בענין זה כיון שהוא חייב מיתה גברא קטילא קטיל וז"פ. והלאו לא יומת וכו' עד עמדו וכו' בישראל נאמר ולא בב"נ כמ"ש לפני זה ואף דהתוס' בע"ז דף כ"ו ע"ב כתבו דאף ב"נ שאינו מקיים ז' מצות אין מורידין אותו וע' שם גבי אנטנינוס ובר"מ גבי עכו"ם ורועי וכו' כבר הארכתי בזה ואין כאן מקומו. אבל בודאי אינו נהרג עליו אף עכו"ם שהרג עכו"ם ומכש"כ ב"נ שמקיים שבע מצות והורג עכו"ם כנ"ב. והארכתי עוד בענינים אלו במק"א ואין כאן מקומו ומגמר בעתיקא וכו'. ועיין בר"מ גבי מלחמה ועיין בתוס' בע"ז דף ס"ה ע"ב בד"ה איזהו ג"ת. ומכל מקום אם הרגו אין נהרגים עליו כן הוא בפשיטות. ונר' כיון דקיימא לן דב"נ בז' מצות שלו בשפ"ד נהרג על העוברים ועל הטריפה ועל כפתו לפני ארי דאין הישראל חייב בכה"ג והוא חמור בזה מישראל כמבואר בסנהדרין ובר"מ פ"ט מהל' מלכים ה"ה לענין גלות בשוגג חייב הג"ת על ג"ת או על העבד בכה"ג כיון דחייב מיתה במזיד חייב גלות בשוגג.