מנחת חינוך · סימן ד׳, מ״ב

ומה שלא הביא הר"מ זה סמך על שהביא דינים דחכ"א שמעברין וכל מה שאחז"ל שאינה מעוברת כגון לפני ר"ה דא"מ שהוא רק מדרבנן כמש"ל בשם הרמב"ן והיאך יוכלו חכמים לעבר או לגזור שלא יהי' מעובר ע"כ הדבר מסור בידיהם אם כן מבואר דהדבר מסור להב"ד הגדול. ומה שמביא הצל"ח ראיה מדה"ת ר"ה כ"א ד"ה לוי שהקשו על מ"ש בסנהדרין חזקי' ביקש רחמים ע"ע שעיבר השנה יום ל' של אדר ואסור הואיל וראוי לקבעו ניסן ול"א אתם אפילו וכו' ותי' דל"ש אלא כגון יום ל' או ל"א כשקובעין בא' מהם ר"ח לחסרו ולעברו שלא כדין או על פי עדות שקר עכ"ל. והביא הצל"ח ראי' דל"ש דין זה דאתם רק בקה"ח ולא בע"ש. ולענ"ד אא"ל כן בכוונת התוס' דה"ל להתוס' לתרץ בקיצור דהדין זה דאתם לא שייך בעיבור שנה. ולפי עניות דעתי כוונת התוספות בדרך זה ואגב אפרש כוונת התוס' בקושייתם שהקשו הא דעיבר ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן וכו' ול"א אתם וכו' מאי קשיא להו מאתם אפילו בלא הדרשה של אתם הא מבואר שם דביום ל' בדיעבד מעובר ע"ש בסנהדרין ועכצ"ל הא דביקש חזקיה רחמים על עצמו היינו על דעבר תקנת חכמים לכתחלה דא"מ אם כן מאי קשיא להו מאתם הא ביקש רחמים על שלא עשה כדין לכתחילה אבל בדיעבד מעובר כדין ומכל מקום ביקש רחמים ע"ע עיין ר"מ הי"ז והי"ח ועכצ"ל דהתוס' ס"ל דעל לכתחלה לא הי' צריך לבקש רחמים כיון דבדיעבד מעובר כמשמעות הגמ' בסנהדרין גבי אם מפני הטומאה עיברוהו ומה דביקש רחמים ע"ע שעיבר ביום ל' ש"א היינו דעיבר לאחר קידוש דבדיעבד ג"כ אינו מעובר ע"ש בסנהדרין במהרש"א שכתב כן וע"ז הקשו הא בדיעבד מעובר משום דרשה דאתם והתירוץ אמיתי לזה הקושיא דידוע גם בקה"ח דדרשינן אתם לכ"ע היינו דהתורה נתנה רשות לב"ד לקדש איזה יום משני ימים או ל' או ל"א אבל אין להם רשות לעשות ר"ח ל"ב או כ"ט ע"ז לא מהני עשייתם כמבואר בפשיטות בת"כ וכן יש זמנים שאין מקדשין החודש כגון בלילה וכן מקום שאין מקדשין כגון בח"ל ומבואר שאף בדיעבד ל"מ וה"ט דהתורה נתנה רשות לב"ד בזמן הראוי ובמקום הראוי על אלו השני ימים אבל שלא בזמן או שלא במקומו או יום אחר חוץ משני ימים הללו לא נתנה רשות וכן הדין לענין עיבור שנה דצריך להיות בזמן הראוי כגון ביום ובמקום הראוי ובא"י ודוקא לעבר אדר ולא חודש אחר וכן אם הגיע ניסן אין מעברין ובכ"ז ל"ש אתם דהתורה לא נתנה רשות אלא בזמן ומקום הראוי וכיון דסברינן עתה דביום ל' ש"א א"מ אף בדיעבד דהיינו לאחר שקידשו ניסן אם כן אין זה זמנו כלל ול"מ אתם רק אם עיברו בזמן הראוי אז מה שעשו עשוי בין לצורך או לא וזהו כוונת התוס' בתירוצם דוקא יום ל"א או ל' לחסר או לעבר שייך אתם אבל בע"א ל"ש אתם דאינו בזמן הראוי וה"נ כיון דעיבר בניסן ואינו זמן הראוי ל"ש אתם ואם כי התוס' קיצרו קצת מכל מקום זה כוונת'. ובל"ז האמת כ"ה דל"ש אם עיברו של"ב הראוי דרשה דאתם ואפילו בקה"ח שלא בזמנו ושלב"מ ול"ק קושית התוס' ובפרט שנוכל להעמיד כן בכוונת' אבל לומר שבע"ש ל"ש אתם לחלוק על ת"כ אין בידינו כח. ופשוט שבודאי תלוי בב"ד ואך בזמן הראוי ומקום הראוי על פי התורה כנלע"ד בעזה"י.