מנחת חינוך · סימן שצ״ט, ג׳

ואחר שקידש המים הם מי נדה ומזה ממנו לטמא מת והזאה צריכ' ג"כ להיות מהכלי ושלא מכלי פסול והזאה פסולה בליל'. ול"מ הזאה אלא אף טבילת האזוב במים פסולה בלילה ואם טבל בלילה האזוב או טבל האזוב ביום והזה בלילה פסול' ועיקר מצותה בהנץ החמץ ומשעלה עמוד השחר כשר. והשכר פוסלת בהזא' כמו בקידוש ואם נטל שכר פסולה וכבר כתבתי דזה רק מדרבנן. וצ"ע אם ח"כ וקרבן אם הזה בשכר ע' לעיל. והכל כשרים להזות ולטבול את האזוב חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס שהם ספק אשה וילפי' מקראי. ופשוט שטומטום שנקרע ונמצא זכר כשר למפרע וטומטום ואנדרוגינוס שמשום ספק פסולים בודאי א"ח קרבן עו"י על ביאת מקדש מספק. וקטן שיש בו דעת כשר ואם אין בו דעת אשה מסייעתו שאוחזת לו המים כו' וה"ה חו"ש כשירים אם מסייעים דהם אין בהם דעת. המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכונ' הזאתו פסול' כן מבואר בר"מ והראב"ד השיג דחולין ל"צ כונה. וצ"ע האיך מכשיר הר"מ קטן שיש בו דעת להזות הא כ"מ שצריך כונה קטן בכל ענין פסול וצריך שיהי' גדול עע"ג כמו גבי גט וח' ושחיטה לרבנן ול"מ אפילו יש בו דעת רק צריך עע"ג והאיך סתם הר"מ בקטן שיש בו דעת כשר דנרא' אפילו אין עע"ג. וצ"ל דז"פ מד"ז ולא הי' צריך הר"מ לפרש רק דעיקר הדין אשמועי' דקטן כשר היינו בעע"ג וקטן שאין בו דעת אשמועי' בגונא דאשה מסייעתו ומכל מקום צ"ע דסתם הדבר אבל הדין בודאי אמת דהוא ככל הדברים דצריך כונ' כמו שהדין בחרש שוטה וקטן לענין עע"ג ה"נ כאן וצ"ע ועיי' בתוי"ט במשנה סוף פרה וצ"ע וכל דיני הזאה עי' בר"מ והוא אריכות גדול. יש עוד דין במי חטאת דהנוגע או הנושא מ"ח לצורך הזאה טהור אך שלא לצורך הזא' אם נוגע במים שאין בהם שיעור הזאה אפילו כ"ש ה"ז טמא טומאת ערב בין אדם בין כלים דמ"ח הם אה"ט ונעשים ראשונים אבל במשא אינו מטמא וגם אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ככל א"ה דמטמאים במגע בלבד דאינם מטמאים בגדים בחיבורין כמבואר כ"פ בח"ז. ומ"ח שיש בהם כדי הזאה מטמא במגע ובמשא וגם מטמא בגדים בחיבורן. וע' כאן בר"מ פרק ט"ו מבואר בדבריו דמטמא בגדים אפילו במגע לחוד ובפ"ו מהלכות שאה"ט כ' בפירוש דאינו מטמא בגדים רק במשא ולא במגע ומכל מקום הנוגע מטמא בגדים שא"א שלא יסיט ועיין בכסף משנה ובמנ"ל דכולם סוברים דאין מטמא בגדים מדין מגע רק סברת הר"מ דא"א שלא יסיט ומטמא בגדים משום נושא. וכ"ז שלא לצורך הזאה אבל לצורך הזאה אינו מטמא כלל ודוקא קודם שנעשה מצותו אבל אחר שנעש' מצותו כגון לאחר הזאה אפילו נטף המים ונגעו או נשאו אינו מטמא כלל וקודם הזאה אם המ"ח נפסלו בענין שאינן ראוים להזאה ג"כ מן התורה פרחה הטומאה מיד ומדרבנן עיין בר"מ כאן פט"ו הרבה דינים ואין להאריך. ומ"ח כ"ז שהזה המזה אם נגעה המ"ח כ"ש באדם הטמא עלתה הזאה ודוקא על איברים שבגלוי אבל איברים שאינם בגלוי כגון הלשון וכדומה לא עלת' לו הזי'. וצריך להזות ביום השלישי היינו ל"פ מג' כגון ביום הראשון או ביום השני לא עלת' הזי' כלל אבל אפילו אם נטמא זה שנה מזין עליו הזאה ראשונ' דשלישי ממעט שני ולא יותר משלישי והזאה שני' שוב ממעט ששי כגון שהזה בששי או דהזאה ראשונה הית' לאחר שלישי אך הזאה שני' היתה פחות כמשלישי לשביעי דהיינו ה' ימים עם ימי הזאה בודאי לא עלת' לו דצריך הזי' שני' להיות מרוחק ה' ימים אך אם היתה הזאה מרוחק יותר כגון שהי' ו' ימים או יותר מהזי' ראשונ' דעת הר"מ כאן הוא דעלת' לו דעיקר קפידא שלא יקרב אבל לרחק שפיר דמי אבל הראב"ד והר"ש השיגו עליו וסוברי' דאם הרחיק הזי' שני' יותר מה' ימים ג"כ לא עלת' לו כמו בקירוב הכלל דלא פחות וגם לא יותר מה' ימים צריכה להיות הזי' שני' והדברים ארוכים עי' בר"מ כאן פי"א ובראב"ד. וגם דעת ר"ת דט"מ צריך שתי טבילות אחת קודם הג' כדי לקבל הזי' דאין הזי' בלא טבילה וגם בהזי' יום ג' צריך טבילה מקודם ואין כן דעת הר"מ והר"ש ועיין בתוס' מגילה דף כ' ובחגיגה והדברים ארוכים ובאתי רק לרמוז. ועיין בכ"מ. וכל הטמאים כגון זבים וכדומה מקבלים הזי' וטהורים וטומאת מת אעפ"י שהם טמאים בטומאה אחרת וכן הערל מקבל הזי' וכן הערל כשר להזות שאין הערל כטמא וטמא פסול להזות אך טב"י כשר בכל מעש' פרה. ונוהג בזו"נ ה"ה בחרש שוטה וקטן דמזין עליהם ולהאריך בפרטי הדינים צריך חיבור מיוחד ובעזה"י אשנה פ"ז. (חסלת סדר חוקת ובעה"י נתחיל סדר פנחס):