מנחת חינוך · סימן שצ״ז, ב׳

הכלל כל דברי' שפוסלים למזבח עיין בר"ם פ"ג מהלכות איסורי מזבח פוסלי' הפרה ג"כ דחטאת קרי' רחמנא ובפרשת אמור פלפלתי אם לוקין מהלאוים אם מקדיש הפרה או על הזריקה כמו בקדשים או לאו ואין כאן מקומו. אבל נפסלה הפרה בכל מום או איזה פסול כמו קרבנו' המזבח. יתירה פרה על כל הקדשים שהעול והעבודה פוסלים בה בין קודם שהקדיש' ובין לאחר שהקדיש' אף על פי דלא כתיב בתורה אלא עול עיין בסוף סוטה דילפינן שאר עבודות ג"כ ומה ת"ל עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלים אלא בשעת עבודה. ועיין בפרש"י שפי' גבי עול שלא בשעת עבוד' אפילו הניח עלי' להקל ממשא שבידו ולא למשוך מכל מקום פוסל ועל בשעת עבודה פי' וז"ל כלומר שעבוד' זו לצורך היא אבל אקראי בעלמא שהניק שק עלי' ולא הוליכה אלא איקרי ואותיב לא פסלה עכ"ל. ומבואר שם אף על פי דלא משכה כלל בעול פסלה והנה לרש"י החילוק דבעול שהניח עלי' פסלה בכ"ע אפילו לא הניח אדעתא למשוך ושאר עבודה שהניח עלי' שק דוקא אם כיון להוליך. ונרא' מדבריו אף דבאמת לא הוליכ' מכל מקום בהנחה לבד אדעתא להוליך נפסל'. וז"ל הר"מ כאן מה וכו' אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול אלא שהעול פוסל בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה ושאר עבודות אינן פוסלים אלא בשעת עבודה כיצד קשר עליה העול אף על פי שלא חרש בה פסולה וכו' הכניס' לדוש אינ' נפסלת עד שידוש וכו' נתן עלי' כסות שקים פסולה וכו' ולא חילק אם באקראי וכו' כדברי רש"י. ולכאורה דבריו אינם מובנים דבעול אף על פי שלא חרש בה וכו' הא הניח עלי' שק ג"כ פוסל ולמה יגרע מה שהניח עלי' העול דצריך לומ' דעול עדיף דפוסל אף שלא בשעת עבוד' וגם מ"ש דהכניס' לדוש אינה נפסלת עד שידוש מן התורה לפסול קודם דהכניס' אינ' עבוד' כלל ופשיטא דאינ' פוסלת. וראיתי בר"ש פ"ב שפי' דעול פוסל וכו' היינו אם עלה עלי' עול אפילו לא ניחא לי' ושאר עבודו' דוקא דניחא ליה דעובד דומי' דעבד וזה דוק' בשאר עבודות בעינן דומי' דעבד אבל עול פוסל אף דלא ניחא לי' והר"מ אין דעתו כן דכ' כאן עלה עלי' עול מאלי' או נעשית מלאכ' מאליו אם לרצונו פסול' וכו' דכתיב אשר לא עובד וכו' מבוא' להדי' דעול ועבוד' שווים דבעינן לרצונו. ובקיצור הדיני' לפי מה שמבואר בר"מ כ"ה העלה עלי' עול או עשה בה איזה עבודה נשען עלי' וכו' פסולה ואם היתה מורדת וצריכה שמירה וקשר' במוסרה כשיר' דלשמור לאו משא היא ואם לא היתה צריכה שמיר' פסול' שכל שמיר' שאינה צריכ' הוי משא והוי עבודה. ועיין בשבת פ' במה בהמ' דלפי מאי דקיימא לן נטירתא יתירה ג"כ הוי משאוי ע"ש. פירש עלי' טלית מפני הזבובי' כשירה זה הכלל כל שהוא לצרכה כשיר' לצורכו פסולה לצרכו ולצרכה ג"כ פסול' ואם עלה עלי' עול מאלי' או נעשה בה מלאכה מאלי' אם הוא לרצונו דניח' לי' פסול' ואם לא כשירה. הכניס' לרבקה ודשה מאלי' כשירה כדי שתינוק ותדוש פסולה דהוא לרצונו עלה עלי' זכר מכש"כ מעוברת פסולה דניח' לי' ועיין בתוס' בב"מ דעלה עלי' זכר בוודאי לא ניחא לי' להפסיד הפרה ותירצו דאי אמרי' דכשיר' בוודאי ניחא לי' ולכך פסולה וע"ש בתוס' שכתבו דעושה מלאכה בפרת חטאת אף על פי דלא ניחא לי' לבעלים מכל מקום נפסלה דלא בעינן ניחות' דבעלי' רק ניחותא דעושה מלאכה. ובתירוץ קמא כתבו דיש לה שותפת בגוה וא"כ בפרה של אחר ל"מ ולא מפסל' בעבודה דאחר והר"מ לא ביאר זה אי ניחות' דבעלים בעינן או דסגי בניחותא דעושה מלאכה וצ"ע. ויש לפלפל בזה אי אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דבעינן מחשבה ע' בתוס' ביבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה אין וכו' ובאתי רק לעורר. וגם לתירוץ הראשון שכתבו דדוקא בשותפות צ"ע בגיטין ובב"ק גבי העוש' מלאכ' בפרת חטאת ע"ש וגם עיין בר"מ בפי"ב מהלכות טומאת אוכלים גבי הכשר דגם שם דרשינן יותן דומיא דיתן דניחא לי' וכ' דצריך דוקא רצון הבעלים וע"ש בכ"מ שמביא בשם הרשב"א שכ' בשם התוס' דלא בעינן רצון הבעלים וכאן התוס' ספוקי מספק' להו ותלוי בשני התירוצי'. והכסף משנה כ' דמסתברא דרצון הבעלים דוקא בעינן והר"מ כאן לא ביאר לנו בפ' אם רצון הבעלים דוקא בעינן כמו שם והוא ענין ארוך ובאתי רק לעורר ובעזרת השם יתברך אשנה פ"ז. ועיין בתוס' גיטין דף י"ג בד"ה העושה כתבו בפשיטות דרצון העושה מלאכה סגי והוא מוכרח כתירוץ שני של התוס' בב"מ. והרהמ"ח כ' והעבודה פוסלת וכל העבודות הם כעול וכו' והשווה אותם ובאמת יש חילוק כמבוא' בש"ס להדי' דעול פוסל בין וכו' והעבודה אינה פוסלת רק בשעת העבודה לכל מר כדאית לי' כמבוא' בר"מ וקיצר הרהמ"ח בזה ועיין בתוס' בב"ק דף צ"ח שכתבו דד"ז שוה להכשר פירו' ע"ש. והנה ד"ז דעובד דומי' דעבד כמו הכשר יותן דומי' דיתן אם חרש שוטה וקטן עשו בה מלאכה דאין להם מחשב' ע' באריכות בסוגי' דחולין דף י"א גבי הכשר דמבואר דמעשה יש להם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו' ומשם תלמד לכאן ע' שם ברש"י ובתוס' ועיין במנ"ל פ' ט"ו מהלכו' ט"א ועיין בתוס' ב"מ שם דף ל' דכתבו דאפש' הא דעלה עלי' זכר פסול' דוק' אם ידע בשעת עליי' ואם לא ידע כשר כמו גבי הכשר דנגבו אינן בכי יותן כמבואר בב"מ שם דף ק"ב ובר"מ אינו מחלק וגם גבי הכשר יש לפלפל אם דעתו של הר"מ בד"ז דעודהו וכו' וא"ר להאריך עתה ובעזה"י אשנה פ"ז ובאתי כעת רק לעורר ולהזכיר. כתבתי לעיל ברמז ואפרש קצת אם נאמר דדעת הר"מ דצריך דעת בעלים כמו גבי הכשר ע"כ ד"ז דהעושה מלאכה בפ"ח מיירי ביש לו שותפות דאי באינו שלו והבעלים ניחא לי' אינו מזיק רק הבעלים מזיקי' לעצמ' דניחא לי' ע"כ מיירי בשותפו' אם כן איך פסק הר"מ בפ"ז מהלכו' תו"מ דהעוש' מלאכ' בפ"ח במזיד חייב וכו' וכתב הרב המגיד אף דהיזק שא"נ ל"ש היזק מטעם קנסא שלא יהי' כ"א הולך וכו' כמו מטמא ומדמע וכו' ובש"ס הוי מצי למימר ולטעמיך ע"ש וכיון דאית לי' שותפו' למה יהא חייב משום קנס שלא יהא כ"א וכו' הא לא שייך זה כיון שמפסיד שלו ג"כ כמ"ש התוס' בב"ק דף ק' ועיין בסוגי' דגיטין דיש לפלפל בזה. שוב ראיתי בס' טיב גיטין שהעיר בזה ובאתי רק לעורר.