מנחת חינוך · סימן שצ״ה, ו׳

וראיתי בס' שעה"מ שהקשה קושיא עצומה אם נאמר דהפקר פטור אף הפקר לאחר שנגמר הא מבואר ביומא בפ' יוה"כ גבי מי שאחזו בולמוס טבל ותרומה וכו' כ"ה דאפשר לתקן וכו' כי פליגי דא"א ופרש"י דאפשר לתקן דדי לחולה לאחר הפרשה החולין גרידא כי פליגי היכי דא"א דאינו די לו רק אם יאכל כולו חד סובר דמוטב שיאכל הטבל כמו שהוא בלא הפרשה. וח"א דמוטב שיפריש ויאכל התרומה כי תרומ' קיל ע"ש בסוגיא ואם נימא דהפקר פוטר יפקירנו ויהי' פטור ולא יהי' שום חיוב כלל ומכאן מוכיח דלאחר שנגמר ל"מ הפקר לפוטרו ע"ש. והנה הפר"ד יש לו דרך אחר בסוגיא שם היכא דאפשר היינו שהבעלים כאן ויכולים לתקן והיכי דאי אפשר היינו שאין הבעלים כאן דא"י לתקנו ויש כזית טבל וכזית תרומה ע"ש שתירץ קושיא על הר"נ והדברים עתיקין ולפי זה א"א להפקיר דאין הבעלים כאן. ע' בשער המלך שדחי זה ודבריו צ"ע וא"י להאריך. אך לשיטתו צ"ע לשיטת הראב"ד דלקוח פטור בכ"ע אם כן אם הטבל אינו של החולה אין ח"מ על החולה אם אוכל הטבל ואם הטבל של החולה כפירש"י צ"ע מאוד קושית בעל שעה"מ דיפקיר ויהיה פטור וגם באפשר לתקן בשבת ע"ש בגמרא יפקיר ואין כאן איסור כלל. ולשיטת הפר"ד שכתבתי דלהראב"ד קשה דאין ח"מ בטבל של אחר קשה ג"כ לשיטו' הר"מ ור"ת דלאחר שנגמר פטור לקוח אם כן אם הטבל נגמר ביד הבעלי' וה"ל אצל החולה לקוח או מתנ' ואין ח"מ כלל. ולומר דאצל החולה נגמר דהו"ל ת"ז לשיטתם ז"א דלשיטתו של המנ"ל הוא של אחר ולא של החול' אם כן ז"פ לשיטתם דוק' בלקח ואח"כ נגמר אצל הלוקח חייב דהו"ל ת"ז. אבל אם אחד גמר פירותיו של חבירו בתורת שליח או פועל ואח"כ לקח בודאי פטור לדעתם דהגמר הי' ברשות מוכר מ"ל גמר בעצמו או ע"י שליח ואין הלוקח חייב בנגמר אצלו רק אם גמר לאחר הלקיחה בידו וז"פ וברור. אם כן קשה הסוגי' לדעת רוב הראשונים חוץ מדעת הריב"מ דלאחר גמר חייב אפילו אחר ומיירי לאחר גמר ויש על החולה חיוב טבל איך יפרנס הסוגי' לפי דעת גדולי הראשוני'. וע"כ מיירי דהטבל הוא של החולה בעצמו וא"כ קשה קושי' השעה"מ דיפקיר והפקר פטור ואין כאן חיוב מצוה כלל ולכאורה צ"ע. ואפ"ל כיון דהוא מסוכן ובודאי אינו מפקיר בלב שלם כי אולי יזכה אחר ולא ירצה ליתן וכיון שהנפש תלוי בו בודאי אינו מפקיר מרצונו ולא הוי דברים שבלב דהוי אומדנא דמוכח לכל העולם כסברת מהרי"ט והדברים עתיקים אם כן לא הוי הפקר כמו דאין קנין בכה"ג ואפשר זה כוונת הר' מנוח דלא הוי הפקר גמור כמ"ש בס' שעה"מ ע"ש. וראיתי בתוס' בגיטין ד"מ ע"ב ד"ה וכ' לי' וכו' שכתבו הא דמבואר דאפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ליתומים ואף על גב דקיימא לן אתם ולא אפטרופסים אלא הפקר ב"ד הפקר והפקירו בית דין התבואה של תינוק ונתנוהו לאפטרופס שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלי' עכ"ל מבואר דהפקר על כל פנים לאחר שנגמר חייב דאל"ה למה יעשרו האפטרופסי' כיון שהוא הפקר וצ"ל דזה מדרבנן שיתרומו כיון דבאמת לא הפקירו ורק מחמת הפקר בית דין מעשר מדרבנן ולא רצו לעקור תו"מ מתבוא' זו ובפרט דאין הכל יודעי' דהפקר ב"ד. ועיין בר"מ פ"ב מן התורה גבי לשו"פ בשדה חייבי' והיינו מדרבנן כמבואר בסוטה מחמת דאין לו קול ה"נ תורמין האפטרופסים מדרבנן. תדע דליטעמך דחייב מן התורה למה לא הפקירוה קודם מירוח ויהי' פטור אלא דרצו שיתרומו מדרבנן אם כן עכשיו נמי לא רצו להפקיע לגמרי ותורמין מדרבנן. והנה מדברי התוס' שכתבו דהפקר ב"ד וכו' ונתנוהו לאפטרופסים בהפקר לבד לא סגי דיכול לתרום כיון דאין אדם תורם ומעשר דבר שאינו שלו ה"ה דאין יכול לתרום של הפקר כיון דאינו שלו מ"ל אם הפירות של אחרים או של הפקר ה"ל אינו שלו וא"י לתרום ואין תרומתו תרומה כדין התורם שאינו שלו וגם מבוא' בדבריה' דהב"ד יכולין להפקיר ולהקנות ג"כ לא כסברת הג"פ דחז"ל אין להם כח רק להפקיר אבל לא קנין והדברים עתיקין דכאן בתוס' מבואר דמפקירים ומקנים כאחד ואין להאריך כי אין כאן מקומו והדברים ארוכי' ועתיקי'. והקונה אף דלקוח פטור מן התורה ואין הלוקח חייב אלא מדרבנן ועישר הלוקח ואח"ז חזר המוכר וקנה דהוא חייב מן התורה כמ"ש לעיל בשם התוס' מכל מקום א"צ לחזור ולעשר כיון שהקונ' עישר. אף דלכאורה היאך יפטור הפרש' דרבנן החיוב דאוריית' ז"א אף דאינו חייב להפריש רק מדרבנן מכל מקום כל דין תרו"מ יש על הפרש' שהפריש ועיין בסוף פ"א דתרומו' גבי תרם דבר שלא נגמר' וכו' תרומתו תרומה וע"ש בר"ש אף דבחל' אם הפריש קמח אינו פוטר כלל שאני כאן דרבי' קרא ע"ש ועיין בספ"י בביצה די"ג שכ' ג"כ אף דקוד' שרא' פה"ב לא הוי טבל מן התורה ואינו חייב על הטבל מכל מקום עיקר הפרשה הוא קודם כמו שמבואר בירוש' ע"ש אם כן חזינן כיון דנגמר הוי הפרשה ונתקן אף שאינו חייב על טבל ה"נ הפרשת הקונה הוי הפרש' וחוץ לזה יש עליו חיוב תורה לענין בעה"ב אם כן מהני הפרשה וכן מבואר כאן בתוס' דהאפטרופס תורם מדרבנן לשיטתם דלקוח פטור לאחר גמר מלאכ' אם כן הפקר וזכה בו אחר לא גרע כמ"ש לעיל ומכל מקום היתומים אוכלים אף שאצלם הוא טבל מן התורה וז"ב. ועיין ברע"ב פ"ד דפאה מ"ב דכ' ג"כ אף דלא נגמר מכל מקום חל שם מעשר ע"ש ועיין בהשגו' הראב"ד כאן בפ"ד שכ' להדי' דהפקר פטור אף שנתמרח וכו' ע"ש. והנה אחים או שותפים שחלקו בתבוא' אם נא' דאחין שחלקו הם לקוחות אם כן התבוא' דין לקוח יש לה ותלוי בשיטות הנ"ל מתי חלקו אם קודם גמר או לאחר גמר וגם הם לקוחות מספק כידוע לרוב שיטו' מחמת אין בריר' בדאוריי' אם כן הו"ל ספק תורה ואין להאריך. ועיין בסוגי' דהשולח בגיטין גבי טבל וכו' מעורבין זב"ז שיטת רש"י בהא דא"ב ובתוס' שם ומכל מקום אני לך. ועיין בתוס' בב"מ מביאים שם דהריב"ם מביא דהוא כמו הפקר דקודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב ע"ש וצ"ע בד"ז דהפק'.