ולקט שכחה ופאה ופרט ועוללות והפקר פטורים מן המעשר כן מבואר במשנה ובר"מ ובמשניות בפאה ובתרומות. ובחלה אינו מבואר רק לקט שו"פ והפקר והר"מ מוסיף פרט ועוללות כי אין חילוק הכלל כל מ"ע פטור. ומבואר שם בראשוני' דמבואר בספרי ובירושל' דכתי' ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וכו' פרט לשו"פ והפקר שיש לו עמך. והנה לשו"פ עיין בר"מ פ"א מה' מ"ע דאפילו לקח לביתו וטחנו ואפאו צריך ליתן לעניים ולשיטתו דלקוח קודם הגמר חייב הלוקח דה"ל ת"ז של הלוקח שפי' איצטרך קרא דלשו"פ פטור דהניחו כדינו קודם הגמר והעניי' גמרו דה"ל ת"ז מכל מקום פטור מגזה"כ דלשו"פ פטור מקרא דבא הלוי וכו' וכן הפקר דהפקיר קודם הגמר פטור ממעשרות ממקרא זה דבא הלוי וכו' ולשיטת הריב"מ דלאחר שיגמור חייב אתי קרא דאם הוא בעצמו גמר ללשו"פ היינו הבע"ב או הפקיר לאחר שגמר דאז אינם פטורים הזוכים מחמת תבוא' זרעך רק פטורים מקרא דבא הלוי. אך לשיטת הראב"ד דלקוח פטור בכ"ע אם כן לכאורה למה צריך קרא דהפקר ולשו"פ פטור הא לא עדיף מלקוח דלא ה"ל ת"ז. רק באמת נ"מ גבי מפקיר והדר זכה בעצמו דמבואר בכ"מ בש"ס דהמפקיר כרמו וזכה בעצמו פטור מן המעשר דזה הוי שפיר ת"ז מיעטה התורה מפ"ז. וכן אם לקחה מן הזוכה דכתבתי לעיל דאם קונה בחזרה ה"ל ת"ז והתורה פטרה מקרא זה וכן בלשו"פ אם חזר וקנה מן העניי' ועי' בר"ש פ"א דפאה מ"ו שמקשה קושי' זו ותי' כמ"ש. וגם כ' דלשו"פ (עיין השמטות) כיון דהתורה זכתה לעניים בשדה שפיר ה"ל ת"ז וצריך קרא דפטור ע"ש באריכות ומכל מקום אני לך. ועיין במנ"ל פ"ב מן התורה הלכה ט' שנסתפק בפאה שפטור מן המעשר אם נפטרה תיכף משעת שהפריש אף שלא בא ליד העני א"ד דוקא כשבא ליד העני ולא קודם אף דבמשנה דפאה מבואר גבי שיבולת של לקט דנתערב' צריך להביא שני שבולי' ע"ש וחזינן דמיפטר קודם שבא ליד העני. שאני לקט מפאה שתלוי' בדעתו של בעה"ב ע"ש ומכל מקום אני לך. ואם בא התבואה לרשות יורש אם ה"ל ת"ז או ה"ל כמו לקוח לכל מר כדאי' לי' והבאנו לעיל ע' בקונט' תשע שיטות למהר"ץ ראזניש שדבר זה תלוי אם רשות יורש כרשות לוקח. ולפי מאי דקיימא לן דרשות יורש לאו כרשות לוקח ה"ל ת"ז גבי יורש וחייב מן התורה ולא הוי לקוח וע"ש פלפול בעניני' הללו של לקוח ולא עיינתי בזה ומכל מקום אני לך. ומבואר בספרי עשר וכו' ולא המוכר ולא הזורע וכו' היינו שמה"ת אם רוצה לזרוע יכול לזרוע ואין חייב ליטול מעשר מקודם ועיין בפ"א דפאה בהרע"ב ובר"מ פ"א כאן. ואפשר דלדעת הר"מ דכ' ולא מוכר היינו דגומר ע"מ למכור ה"ה נמי ולא זורע אם גומר ע"מ לזרוע עמש"ל. וע' פ"א דפאה מ"ו דמבואר דנותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר עד שימרח ופי' הרע"ב דלאחר שנמרח אין ההפקר פוטר וכו' וכבר כתבתי לדעת הראב"ד דבכ"ע פטור לקוח וה"ה הפקר ואחר זכה הו"ל כמו לקוח והתורה פטר' הפקר אפילו זכה בעצמו אם כן בכ"ע הפקר פטור כמו דהתור' כ' דלקוח פטור אף שכבר נתחייב חזינן דאע"פ שנתחייב בא הלקוח ופוטר אם כן מ"ש הפקר דלא יפטו' אף שנתחייב כבר וכן לשיטות הר"מ ור"ת ג"כ דסוברי' דלוקח אחר מירוח נפטר אם כן הפקר ל"מ באחר הזוכה פטור מטעם ת"ז ואפילו הוא בעצמו כיון דהתורה פטר' הפקר אפשר לאחר גמר נמי כי חזינן גבי לקוח אחר שנתחייב מכל מקום נפקע ה"נ. ונראה דדעתו נוט' לדעת הריב"ם כאן גבי לקוח דלאחר שנתחייב שוב לא נפקע אבל צ"ע האיך שבק דעת הר"מ והר"א והרהמ"ח וגם דעת ר"ת. והנראה דהתוס' הסכימו גם כן לדעת ר"ת ולא הביא דבריהם כלל. ולדעתי הפי' במשנה דקודם שנתמרח רשאי להפקיר וכו' ואינו מבטל מ"ע כי אין עליו חיוב לעשרן מן התורה אבל לאחר הגמר אסור להפקיר או ליתן משום פאה או למכור כיון דנתחייב במצוה צריך לקיים ל"מ לשי' אלו שנפטרו אם כן מבטל מ"ע בידים דמפקי' אותם והוא נתחייב במצוה ואפילו שאין מפקיע כגון לשיטת הריב"מ על כל פנים מפקיע המצוה מעל עצמו אבל שלא יפטור מחמת ההפקר מאחר שנתחייב כל הראשונים חוץ מהריב"מ חולקים ע"ז ועיין בר"ש שם וצ"ע. אח"ז ראיתי בס' שעה"מ בה' לולב ד"ה ושל דמאי וכו' כתב וז"ל כ' הר' מנוח ואי קשי' אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג ופטור מן המעשר ותי' הא דהפקר פטור ממעשר ה"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חייב מעשר תו לא פקע בהפקר וכו' ואב"א כיון דהדר זכה גלי אדעתי' וכו' וע"ש שכ' דד"ז אמת. ולפענ"ד תמו' דפשוט ל"מ בזכה אחר בודאי פטור מחמת ת"ז ונפטר אפילו שנתחייב כי כן סוברי' הר"מ והראשונים ואפילו בזכה בעצמו מכל מקום התורה פטרה וחזינן גבי לקוח דרוב הראשוני' סוברים דנפקע לאחר הגמר אם כן מ"ש הפקר בודאי נפקע והאיך פשוט אצלו דאחר שנתחייב שוב לא נפטר וע"ש ג"כ שכ' דממשנה זו אין ראי' דאף דנפקע מכל מקום אסור להפקיע כמ"ש. וע"ש שמביא בשם הר"ש כיון שנתחייב אינו נפקע ומהירו' שמביא שם מצא פירות וכו' אפשר דהוא רק מדרבנן הכלל ד"ז אינו פשוט אדרבא נראה דרוב הראשונים ס"ל דנפקע אחר החיוב אם כן ה"ה הפקר כמו לקוח דפטר' התור' ה"ה הפקר וכי היכי דלקוח מפקיע מיד חיוב ה"ה הפקר ובאתי רק לעורר כי המצוה זו הוא ענין ארוך מאוד.
מנחת חינוך · סימן שצ״ה, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
