מנחת חינוך · סימן שצ״ה, ד׳

ומבואר בב"מ שם ברייתא עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעיך ולא לוקח וכן הלכה והיינו מן התורה אך מדרבנן חייבים ואני כותב לך כאן הדיני' מן התורה כי לכתוב כל הדינים צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ומצוה. וז"ל הר"מ פ"ב הל' א' א"ח להפריש מן התור' אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמן אבל הגומר למכרן פטור מן התורה וכו' שנאמר עשר תעשר ואכלת אינו אלא הגומר תבואתו לאוכל' ע"כ ומבואר בדבריו דבדעתו תלוי הדבר אם בשעת הגמר הי' דעתו לאוכלה חייב ונטבל אפילו אם אח"כ רוצ' למכור ל"מ כיון דבשעת גמר נטבל ואם אוכל בלא מעשר ממנו ה"ז אוכל טבל ואם נותן לאחר לאכול אין חבירו חייב דלוקח וה"ה ניתן לו במתנה פטור מחמת תבואת וכו' בלוקח לאחר גמר מלאכה כמבואר בסמוך ואם הי' דעתו למכור בשעת הגמר פטור והיינו אפילו אוכל בעצמו שנמלך לאוכלן מכל מקום פטור כיון דהגמ' הי' על דעת למכור לא נתחייב דאי באינו אוכל רק מכרן והאחר אוכל פטור אף דהי' הגמר לאוכלן דהלוקח לאחר גמר פטור אם כן אפילו הוא בעצמו פטור אם הי' הגמר ע"ד למכור. ונראה דלדעת הר"מ דאין נטבל מן התורה שום דבר רק בהכנס' לבית דבעינן שיראה פני הבית כמבואר בפ"ד אם כן תלוי הדבר בדעתו לאוכלו חייב ודעתו למכור פטור בהכנסה לבית דאז הוא הגמר ונטבל מן התורה והתורה כתבה עשר וכו' ואכלת היינו בעת שחייב אתה לעשר דוקא ואכלת ולא למכור והחיוב לעשר הוא רק בראיית פה"ב וע"ז כתיב ואכלת ולא המוכר וכו' ולדעת הראשונים דדגן תירוש ויצהר יש להם גורן ונתחייבו. אם כן אז הו"ל גמר דידהו בעת שיעשה גורן ותלוי הדבר בדעתו בשעת הגורן אם לאכול חייב ואם למכור פטור דעשר תעשר ולא מוכר וז"פ וברור. ולולא מה שנראה מדברי הר"מ דהגמ' תלוי בדעת הגומר לפענ"ד הפשט ולא מוכר היינו דהמ"ע של מעשר שמוטל עליו הוא רק באוכל אבל אם מוכר א"צ לעשר קודם שימכור ואין המצוה חל עליו ורשאי מן התורה למכור טבל הן לישראל והן לעכו"מ ולהפקיר ואין חל עליו המצוה כלל אבל אם אוכל חל עליו המצוה בכ"ע אף שגמרו אדעתא למכור מכל מקום כיון שאוכל חייב דה"ל נמלך ואין סברא כלל אם גמרן למכרן אף שאח"כ אכלן בעצמו יהי' פטור אך בהר"מ אינו משמע כן וצריך אני לע' בזה. עוד כ' הר"מ בהלכ' ב' שם וז"ל וכן הלוקח פטור מן התורה שנא' תבואת זרעך וכו' והוא ג"כ בש"ס דב"מ שם ויש בזה ג' שיטות דעת הר"מ ור"ת בתוס' שם ובבכורות דוקא אם לוקח אחר שנגמר ביד המוכר אז הלוקח פטור אבל הלוקח קודם שנגמר ונגמר ביד הלוקח חייב דקרינן בי' תבואת זרעך. והנה בתוס' מבואר חילוק בין לקח קודם מירוח ובין לאחר מירוח דסוברי' דזה גמר של התבואות כמ"ש למעלה ולדעת הר"מ דצריך בכ"ע ראיית פה"ב וזה גומר' מן התורה החילוק הוא בין לקח קודם ראיית פה"ב דלא נטבל מן התורה וביד הלוקח ראה פה"ב חייב ואם לקח לאחר ראיית פה"ב פטו' ועיין בר"ש פ"א דפאה משנה ו'. ודעת הריב"מ מובא בתוס' שם הוא להיפוך דאם לוקח קודם גמר פטור ואם לוקח לאחר הגמר כיון דהי' טבל שוב לא נפקע השם טבל אצל הלוקח ודעת הראב"ד כפי מ"ש הכסף משנה דבכל ענין פטור הלוקח בין קודם גמר בין לאחר גמר דלא הוי תבואת זרעך עיין במקומות הנ"ל בתוס' ולברר השיטות צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו. וע"ש בתוס' שכתבו בדברי ר"ת דהלוקח פטור לאחר שיגמר אם חזר המוכר וקנה מהלוקח חייב כיון דהוא שלו ותבואת זרעך הוא. ואני מסופק אם המוכר מכר קודם שנגמר (ביד הלוקח) דלהר"מ ולר"ת ע"י שנגמר ביד הלוקח ה"ל תבואת זרעך של הלוקח אם חזר המוכר וקנאו לאחר שנגמר ביד הלוקח אפשר דהמוכר פטור דלא ה"ל ת"ז כיון דנגמר ביד הלוקח וה"ל ת"ז של הלוקח ולא של המוכר או אפשר כיון דנתגדל בשלו אף על פי שנגמר ביד הלוקח מכל מקום ה"ל ת"ז של המוכר ג"כ בחזר וקנה ממנו וצ"ע. ולשיטת הריב"ם דקודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב כתבו התוס' דזה דוקא בלוקח מישראל אבל בלוקח מעכו"ם הוי איפכא דלוקח לאחר גמר פטור דדגנך וכו' ודיגון עכו"ם פוטר ואם קונה קודם הגמר וגמרן הישראל הלוקח חייב כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י ה"ל תבואת זרעך של ישראל בגמרן ישראל ולברר כל שיטה ושיטה אין כאן מקומו.