מנחת חינוך · סימן ל״ט, ב׳

והנה מלשון הר"מ כאן והרהמ"ח מבואר דהלאו הוא העשי' דאם עשה עובר בלאו ואפילו עשאו לאחרים מכל מקום העושה עובר בלאו כמו העושה מלאכ' בשבת דהתורה חייבה רק העושה אבל בלא עשאו בידים רק אחר עשה לו א"ע זה על השהיה בבית או על שצוה לעשות כי לפני זה כתב בעשיית הצלמי' דהעושה עכו"ם אף על פי שלא עשה בידו וכו' לוקה וכאן לא כתב זה רק סתם דהעושה כו' מבואר להדיא דדוקא על העושה הקפידה התורה וער"נ לע"ז ובתוס' יומא שיטת הר"מ מר"ב. אך דעת הר"מ והרהמ"ח כמ"ש שם בש"ס שאני ר"ג דאחרים עשו לו ולא הוצרכו הר"מ והרהמ"ח לפרש כי ממילא נשמע שכתב דהלאו הוא על העושה אם כן ממילא מבואר כל שאינו עושה בידים א"ע ובתוס' שם הקשו הא אמירה לעכו"ם שבות אפילו כמו חוסם פי פרה ע"ש מה שתירצו דבמקום מצוה שרי והרא"ש בע"ז כתב שקנאן מהנכרי עשוי'. ונראה דגם דעת הר"מ כן ולא כהתוס' דאפילו אם נימא דסובר ג"כ דשבות שרי במקום מצוה והדברים ארוכים מכל מקום הר"מ כתב בה' מלכים פ"ט דגם ב"נ אסור לעשות צורות לנוי רק שאינו נהרג ע"ש בה"ב אם כן בודאי אסור לישראל לצוות לעכו"ם לעשות כי עובר על ל"ע ל"ת מכשול כמבואר גבי ר' חידקי עכצ"ל שקנה כך עשוי כמ"ש הרא"ש וע"ש שהכסף משנה לא הראה מוצא הדין מנין לו להר"מ דב"נ אסור לעשות צורות. על כל פנים מדברי התוס' כאן מבואר דלא ס"ל כהר"מ בזה וב"נ מותר לעשות צורות רק הישראל אסור לצוות לו משום שבות ובמקום מצוה מותר. והנה הר"מ כתב שלא לעשות צורות אדם וכו' וכן כוכבים ומזלות ומלאכים וכו'. והנה כבר כתבתי דהר"מ א"צ לבאר דע"י אחר מותר דעל השהי' בביתו א"ע כתירוץ הש"ס דממיל' משתמע מדבריו והנה שם מקשינן על האי תירוצא דאחרים עשו לו וליחוש לחשד' ומתרץ שאני ר"ג דרבים שכיחי גבי' אבע"א דפרקים הוי ופירש"י בע"ז וז"ל דהי' של חוליות ולא הי' מחברה אלא בשעת בדיקת עדים וכל היום לא חזו לי' וליכא חשדא משמע דתירוץ זה סובב על תי' הראשון דבאמת אחרים עשו לו אך חשדא ל"ש בזה. אך באמת התירוץ ג"כ קאי על גוף הקושיא ג"כ כיון דהי' של פרקים והי' מפורק אם כן אין כאן צורה כלל. אך לכאורה קשה היאך בשעת בדיקת העדים הי' ר"ג מחברן והא ה"ל עושה השתא ועשיה דאיסור דאורייתא לא שריא במקום מצוה. אך באמת כמו גבי שבת אם היה רפוי מותר שלא הוי עושה כלי עיין סוף כירה ובביצה גבי זוקפין את המנורה ובר"מ וש"ע שם אם כן לא עבר משום עושה: