מנחת חינוך · סימן ש״פ, ב׳

והנה הטמאים שאין יכולים לעשות פ"ר ונדחים לשני היינו אותם הטמאים שא"י לאכול הפסח בערב דהוא תוך זמן טומאתם או שצריך להביא כפרה למחר והו"ל מח"כ אבל טמא שרץ ונבילה או זב בעל שתי ראיות ביום השביעי שהוא ערב פסח אם טבלו הטמאים הללו אף ע"פ שהם טב"י דצריכים הע"ש מכל מקום שוחטים וזורקים עליהם ובערב לאחר הע"ש יאכלו הפסח אבל קודם שטבלו אף על פי שיכולים לטבול היום ויערב שמשם מכל מקום אין שוחטים וזורקים עליהם ואפילו שחטו וזרקו קודם טבילה אינו עולה והכל מגזה"כ והוא מבואר בר"מ פ"ו. אך הר"מ והראב"ד מחולקים בטמא מת בשביעי שלו והי' טומאה שהנזיר מגלח דעת הר"מ אף על פי שטבל והזה עליו ואינו אלא טב"י מכל מקום נדחה ואין שוחטין עליו דכתיב גבי האנשים אשר היו טמאים לנפש ולא יכלו וכו' ביום ההוא ודרשינן דדוק' ביום ההוא לא יכלו לעשות דהי' חל שביעי שלהם בע"פ ואמר רחמנא ידחו ולמה לא טבלו ע"כ אפילו טב"י דט"מ אין שוחטים ונדחו. ודוקא בטומאה שהנזיר מגלח עלי' אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' סובר הר"מ ג"כ דעל טב"י שוחטין וזורקין והראב"ד חולק וסובר דאף בט"מ שו"ז על טב"י אף שהנזיר מגלח עליהם והאנשים הללו שחטו וזרקו עליהם קודם טבילה ע"כ לא עלה להם וב"כ וב"כ עברה זמן השחיטה ע"כ לא עשו פ"ר. ודעת התוס' דבאמת האנשים הללו היו עושים הפסח כי מרע"ה אמר להם כן דיטבלו ויעשו הפסח והם שאלו קודם ע' בדבריהם ועיין בכסף משנה ובלחם משנה ובמנ"ל מה שפלפלו בזה. ועיין בספ"י בסוכה מה שהקשה דלפ"ז לא מוכח דעוסקים במצוה פטור ממצוה דמוכחינן מהנהו אנשים שנטמאו כיון דבאמת היו עושים הפסח ע"ש בפ"ב בסוגי' דעוסק במצוה ועיין בצל"ח ובס' שעה"מ שפלפלו הרב' בענינים אלו ואין דרכי להאריך במה שכבר פלפלו גדולי עולם ומכל מקום אני לך. וזב בעל שתי ראיות וכן ש"י כנגד יום לאחר הטבילה ושחטו וזרקו עליהם ואח"כ ראו אעפ"י דסותרים למפרע מכל מקום פטורים מפ"ש והוא בש"ס ומבואר בר"מ. וכן מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ונודע לו אח"כ שנטמא קודם בטומא' התהום אינו חייב בפ"ש ויש דינים בטומאת התהום עיין בר"מ כאן בפ"ו. ומי שהוא מח"כ ביום הי"ד היינו ער"פ מותר להביא קרבנותיו לב"ד כדי שלא יפשע ושוחטין וזורקין עליו ויש כמה דברים שמדרבנן אין שוחטין עליו בראשון ונדחה לפ"ש עי' בר"מ. ואותם הטמאי' שהיו יכולים לתקן עצמן כגון טמא שרץ וכדומה שהיו יכולים לטבול בע"פ ולשחוט עליהם או ערל ולא טבלו ולא שחטו עליהם דינם כמזידים בראשון ואם לא עשו את השני אעפ"י שהי' בשגגה או באונס מכל מקום ח"כ דהו"ל הזיד בראשון ושגג בשני דחייב כן מבואר בש"ס ובר"מ כאן. ונראה פשוט אם הי' אנוס שלא הי' יכול לטבול או שלא הי' לו מקוה או הי' שוגג הו"ל ג"כ כאלו שגג בראשון וחייב אם הזיד על השני ולא הוי כטמא לשיטת הר"מ דפטור אף בהזיד בשני אלא הוי כשוגג וכאונס הכלל כל שהי' יכול ליטהר בער"פ לא הוי כטמא אלא אם הי' מזיד דינו כמזיד בראשון ואם הי' שוגג דינו כמו שוגג בראשון ולא הוי דין טמא בראשון רק בא"א ליטהר בראשון וז"פ ועיין ברש"י דף ס"ט ע"א ד"ה עונש וכו' כת' דערל שלא מל ח"כ בשביל שהי' ראוי לתקן משש שעות ולמעלה דהוא זמן שחיטת הפסח וכו' ומקמי הכי וכו' מבואר בדבריו דלא נקרא מזיד בהי' יכול לטבול ולמול רק אם הי' יכול לטבול ולמול בזמן שחיטת הפסח אבל אם בזמן שחיטה לא היה יכול אף שהי' יכול קודם לא נקרא מזיד וכן אפשר לפרש בר"מ אף על פי שסתם דטמא שהי' יכול לטבול בפ"ר היינו ג"כ בזמן שחיטה אבל אם הי' יכול לטבול ולמול קודם ובזמן השחיטה לא הי' יכול לטבול נראה דאין זה מזיד אלא שוגג ואונס ואם שגג בשני ג"כ פטור אף על פי דבראשון הי' יכול לתקן עצמו מכל מקום קודם זמן שחיטה לא רמי' חיוב עליו אלא בזמן שחיטה ואז הו"ל שוגג הכלל דעיקר תלוי בזמן החיוב כנ"ל אף על פי שהר"מ סתם הדבר. ואם בתחלת הששה שעות היה בדעתו לתקן עצמו והי' שהות עד סוף הזמן לתקן עצמו ובסוף השעות אירע אונס או (שוגג) [שכח] אי הוי מזיד או שוגג ע' בש"ע או"ח סי' ק"ח ובמג"א שם ותלמד לכאן ובאתי רק לעורר.