מנחת חינוך · סימן שע״ז, ב׳

וכיצד סדר תגלחת הטומאה אם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח מונה שבעה ימים כדרך כל ט"מ ומזה בג' וז' וטובל ומגלח ראשו ביום הז' ומעריב שמשו וביום השמיני מביא קרבנותיו ואם לא גלח ביום השביעי מגלח ביום השמיני או לאחר מכאן ותיכף בו ביום מביא הקרבנות הרי שלא טבל בשביעי ונתאחר כמה ימים ואח"כ טבל צריך הע"ש לאחר הטבילה וביום מחר מביא הקרבנות. הכלל הקרבנות אינו מביא אלא אם כן היה הע"ש ולמחרת מביא ובודאי אם הביא קודם הע"ש לא עלו לו דהו"ל מח"ז דגזה"כ דוקא למחרת של הע"ש. וצריך לגלח בתער דוקא ואם גילח שלא בתער או הניח שתי שערות לא עשה כלום ולא קיים מצות גילוח בנזיר טמא ג"כ כן מבואר בר"מ פ"ח הלכה ו' ובגמ' דף מ' ע"א. והנה השני שערות פשוט אפילו כ"ד מעכב ואינו ענין למה דמבואר בנדה שני שערות שאמרו כו'. ויש שני שיעורים יש סוברים כדי שינטל בזוג הוא השיעור הקטן ויש סוברים כדי לקרוץ בציפורן כו' אם כן כאן אפשר שתלוי ג"כ [בזה] ואם לא הניח השיעור הקטן יצא. אך באמת ז"א כיון דבעינן תער דוקא ותער הוא דוקא שהוא מעקרו משרשו לגמרי. ולעיל כתבנו דהתוס' ס"ל דלענין לאו דגילוח דמרבינן כעין תער דעת התוס' ג"כ דצריך לעקרו משרשו והר"מ ס"ל דאם לא הניח כדי לכוף כו' הו"ל כעין תער וע"כ לא אמרינן כן שם דאיתרבי כעין תער וזה הוי כעין תער לשיטת הר"מ אבל במקום דבעינן דוקא תער ממש ולא כעין תער ותער משרש לגמרי ובודאי אם מניח כ"ש אפילו פחות מהשיעור הקטן שנזכר שם בנדה לא יצא כנ"פ. ועי' במשנה דנדה דף נ"ב מבואר שתי שערות האמורים בפרה ובנגעים ובכל מקום כדי וכו' ופירש"י בכ"מ גבי תינוק ותינוקת ולא פירש לענין נזיר ומצורע דמבואר ג"כ במשנה דנגעים דאם הניח ש"ש ל"י ע"כ דכאן אינו פלוגתא אפילו פחות מכשיעור הקטן לא יצא כיון דצריך תער כנ"ב. והנה בר"מ פ"ח גבי תגלחת טהרה מבואר דאין התגלחת מעכב הקרבנות רק למצוה. וכאן גבי תגלחת טומאה אינו מבואר אם מעכב הקרבנות ונראה ג"כ דאינו מעכב דבנזיר דף מ"ב מבואר דילפי אהדדי נזיר טמא ונזיר טהור לענין תער ולענין שיור ש"ש. אם כן לגמרי ילפי' זמ"ז וכמו דתגלחת טהרה אינו מעכב כך תגלחת טומאה אינו מעכב והנה גבי תגלחת טהרה הוא מצוה אפילו לאחר זמן מרובה וכאן בתגלחת טומאה אפשר כיון דהביא הקרבנות דמונה נזירות אינו מגלח דהעשה דתגלחת טומאה אינו דוחה הל"ת ועשה דקדוש כו' ואי דאיתא בשאלה העשה ג"כ איתא בשאלה ותגלחת טומא' תמיד כיון דהיא בשביעי או בח' לפני הקרבנות דאז אינו נחשב ואינו עולה לא הוי העשה דקדוש כמ"ש הר"מ גבי נזיר מצורע גם אפשר דמצותו בכך אבל אם עבר ולא גילח רק שיגלח לקיים המצוה אינו רשאי בימי נזירות דאין העשה ולא תעשה נידחים מפני תגלחת טומאה ואח"ז כשיגלח תגלחת טהרה אפשר דעלה לו ג"כ למצות תגלחת טומאה ע' בנזיר דף ס' ע"ב וצ"ע ולא הבאתי בכור הבחינ'. ונזיר טמא שמגלח אינו צריך לגלח בפתח המקדש וא"צ להשליך שערו על האש ויכול לגלח במדינה ובין שגילח במדינה או במקדש שערו אסור בהנאה וטעון קבורה ואפרן אסור ככל הנקברים. והמגלח במקדש אם השליכן תחת דוד האש יצא. ואיני מבין כיון דנזיר טמא א"צ להשליך כלל תחת הדוד מאי צריך להשמיענו דאם השליכן תחת האש יצא למה יגרע כיון דא"צ כלל ומאי רבותא דיצא ואפשר דרבותא אף אם לא קברן ומכל מקום צ"ע ועיין בגמ'. וגם איני מבין מ"ש והמגלח במקדש אם השליכן תחת האש יצא ואם גילח במדינה אמאי לא יצא אם השליכן מאי חילוק יש כיון דא"צ להשליכן כלל וצ"ע. וביום הבאת הקרבנות מביא שתי תורים או שני ב"י אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם ומקריבם כמצותם כמ"ש לעיל כל קרבן ומשיקריב חטאתו לבד מתחיל למנות נזירות טהרה ועולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות ומביא אח"כ דעיכוב של המנין אינו אלא החטאת וכ"ז שלא הקריב החטאת אינו מונה. ואם נטמא וטבל והגיע יום הח' קודם הבאת קרבנות וחזר ונטמא וכן כ"פ אפילו יום הח' קודם הבאת החטאת דעת הר"מ כיון דהיה קודם החטאת אינו מביא על כל הטומאות רק קרבן אחד רק אם לאחר הבאת החטאת קודם העולה והאשם נטמא אח"ז כשטהר צריך להביא קרבנו' אחרי' על הטומאה השני'. ופשוט דמה שנשאר חייב מן הראשונים ג"כ יביא דהוא חוב עליו. ע' בהל' מח"כ ועי' בכ"מ ובלחם משנה מה שפלפלו בדעת הר"מ ודעת הר"מ כחכמים ומכל מקום קודם הבאת חטאת אם נטמא ג"כ הו"ל טומאה הרבה ואינו מביא אלא קרבן אחד וע"ש והוא אריכות גדול. ודע דמ"ש הר"מ אם נטמא אחר הבאת החטאת מביא עוד קרבן. ונראה דאפילו נטמא בו ביום לאחר הבאת החטאת הר"מ לשיטתו כמ"ש לעיל דאפילו נטמא ביום ראשון לנזירותו אף על פי דאינו סותר מכל מקום מביא קרבן טומאה אם כן דוקא קרבן מביא אבל אינו סותר אותו יום דהוי ראשון למנינו. ולדעת התוס' אינו מביא ק"ט כה"ג ג"כ אם נאמר דחל נזירות טהרה לאחר החטאת אלא עד יום הג' ואין להאריך. ע' בסוגיא ועיין בתוס' דף י"ט ע"ב ד"ה אמר כו'. והנה אם נטמא הרבה פעמים בזה אח"ז לאחר הקרבת החטאת מונה תיכף שבעה ימים ומגלח ומביא קרבנות וכן כ"פ זאח"ז אף על פי דקיימא לן תגלחת סותר למ"ד דאין גידול שער פחות משלשים יום היינו לענין גילוח טהרה אבל תגלחת טומאה פחות מזה סגי רק בכל יום הז' מגלח ע' בש"ס ובר"מ וז"פ. ובר"מ פ"י כאן מבואר דאשה נזירה ונטמאה ובתוך ימי הטומאה הפר לה הבעל צריכה להביא הק"ט. ועי' במנ"ל שמביא בשם רש"י דאשם א"צ להביא. ודעת הר"מ והתוס' דאף אשם צריכה להביא ונרא' דטעונה גילוח ג"כ ככל תגלחת טומאה כיון דחייבת בקרבנות כנ"ל. ואפשר לומר כמו כאן כיון דהבעל רק מיגז גייז והנזירות בטלה מעתה צריכה להביא קרבנות על הטומאה ה"ה באב שהדיר את בנו בנזיר והגדיל בנתיים דכתבנו לעיל דהר"מ והתוס' סוברים דבטלה הנזירות אם הגדיל בתוך ימי הטומאה אע"ג דבטלה הנזירות מכל מקום כיון דלא נעקר למפרע רק עתה צריך האב או הוא להביא ק"ט כמו באשה כנ"ל ובאתי רק לעורר. ודינים אלו דתגלחת טומאה נוהג ג"כ בנזיר עולם אם נטמא מביא ק"ט ומגלח כמו נזיר לזמן קצוב ומבואר בש"ס ובר"מ פ"ג כאן.