מנחת חינוך · סימן שע״ו, ב׳

והנה דעת הר"מ דנזיר שנטמ' ופירש וחזר ונטמא חייב מלקות על כל טומא' וטומא' שמוסיף טומאה על טומאתו לענין חיבורין ע' בהלכ' ט"מ אבל אם נוגע במת ובעוד שנוגע במת זה השיטו לו מת אחר ונוגע או האהיל פטור דאינו מוסיף טומאה על טומאתו והרי הוא מחולל ועומד ודעת הראב"ד דבאותו יום נגע וחזר ונגע ג"כ אינו חייב רק לאחר אותו יום דמוסיף ימי טומא' ופלוגת' תלוי' בסוגי' הש"ס כאן ע' בסוגי' ברש"י ובתוס' ועיין בלח"מ. ולענין כהנים גם כן פלוגתא זו ועיין ברא"ש בהלכות קטנות והדברים ארוכים ועיין ג"כ במנ"ל פ"ג מהלכות ט"מ וע' לעיל בפ' אמור. והנה באיזה טומאות שהנזיר מגלח ועל איזה אין הנזיר מגלח ע' כאן בר"מ ובהרהמ"ח וע' לעיל פרשת אמור הארכתי גבי ט"כ ע"ש ומגמר בעתיקא קשה לי ובעזרת הש"י אקוה כי אצרף מצות הללו והיו לאחדים. ונ"ל לשיטת הר"מ דס"ל כאן דאף בטומאות שאין הנזיר מגלח מכל מקום עובר בלאו ולוקין כמ"ש כאן פ"ה הלכה ט"ז ועיין במנ"ל שתמה עליו שהרי כתב בפ"ג מהל' ט"מ שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה דאין חייבים על ביאת מקדש וכתבנו לעיל דכוונתו שאינו ד"ת דאינו מפורש בתורה ואזיל לשיטתו בס' הסמ"ק שלו וכמו כן כתב הכסף משנה בפ"ו מהלכות ט"מ הלכה ה' כל כלים הנוגעים וכו' ע"ש והדברים עתיקים על כל פנים דעת הר"מ מפורש דעובר על לאו ולוקין וע' לעיל ג"כ כתבתי אם דעת הר"מ לענין כהנים אם דוקא באותה טומאה שהנזיר מגלח כהן מוזהר כשיטות הראשונים כמבואר במסכת שמחות או דעתו כדעת ר"ת דלא סבירא ליה הך כללא עיין בתוס' עיין הכל לעיל בפרשת אמור על כל פנים נ"ל אם נזיר או כהן אם נאמ' דג"כ מוזהר אף דאין נזיר מגלח נוגעים בטומא' שאין נזיר מגלח ובחיבורין בטומאה מטמא עצמו לטומאה שהנזיר מגלח נר' דלוקין ג"כ על הטומאה השני' אף דבחיבורין מודה הר"מ דאין לוקין דמחולל ועומד ואין לוקין דאינו מוסיף טומאה היינו כששני הטומאות הם שווים אינו מוסיף טומאה כלל אבל כשהראשונה היא טומאה שאינו מגלח והשני' היא טומאה שמגלח אם כן בנזיר מוסיף טומאה דצריך לגלח ולהביא קרבנות טומאה וה"ל מוסיף טומאה ולא הוי מחולל ועומד כנגד טומאה השני' דמוסיף טומא' וכן גבי כהן אף דל"ש ט"ז דקרבן ותגלחת כיון דעל טומאה הראשונה דאין הנזיר מגלח אינו חייב על ב"מ דהו' הלכה פסוקה ובטומאה יש הוספה שחייב על ב"מ אם כן הו"ל מוסיף טומאה ולא הוי מחולל כמו עתה ולוקין ובנזיר יש שני הטעמים מחמת קרבן ומחמת ב"מ ובכהן טעם זו לחוד מכל מקום מוסיף טומאה ולוקין אף דאפשר לומר דמוסיף שמוסיף ימי טומאה כגון אחר אותו יום או בנגע ופירש מוסיף טומאה בחיבורין על אחרים אם כן הוא מוסיף או יום טומא' על עצמו או שמוסיף דיכול לטמא אחר אבל בט"ז אין נ"מ כי אין מטמא יותר מהראשונה מכל מקום נ"ל כיון דהו' יותר חמור אם לענין קרבן או לענין ב"מ הו"ל ג"כ מוסיף טומאה וחייב על הטומאה השני' החמורה אבל אם הראשונ' חמורה והשני' קלה בודאי פטור מכש"כ דשווים אך אם השני' חמור' נראה דחייב דה"ל מוסיף טומאה כנ"ל. לעיל בפ' אמור כתבתי דהראב"ד ס"ל דאף אחר אותו יום דמוסיף ימי טומאה מכל מקום אין לוקין דה"ל מחולל ועומד מכל מקום אפשר לומר דבזה מודה כיון דהראשונה היא טומאה קלה ולא הוי טמא כלל לענין ב"מ ועתה הוי טמא גמור וחייב מלקות כנלע"ד ובאתי רק לעורר. ונזיר שנטמא בטומאה שאינו מגלח נהי דאינו סותר ואינו מביא קרבנו' ואינו מגלח מכל מקום הימים שהוא טמא היינו שבעה ימים או אפילו יותר כ"ז שלא הוזה ולא טבל אינם עולים לו למנין נזירותו ומשלים נזירתו לאחר שטהר. ונר' פשוט דאף באותם טומאות שאינו מגלח אם טימא עצמו במזיד עובר ג"כ על לאו דב"ת נזירות טהרה כיון שאינם עולין לו וכן בנזיר עולם עובר על ב"ת ג"כ כי על כל פנים מאחר נזירות טהרה. וכבר הבאנו לעיל פ' אמור דברי הר"מ כאן דכ' דנזיר הנוגע בכלים הנוגעים במת אינו מזה בג' וז' אף על פי שכל אדם מזה בג' וז' כמבואר בה' ט"מ מכל מקום בנזיר אינו מזה וכ' הר"מ שד"ז מיוחד בנזיר בלבד כדי שיהיו עולים לו הימים ע' בלשונו. ויצא לו זה מהש"ס דף נ"ד ע"ב כאן דמקש' הש"ס והנוגע בכלים הנהו כלים בני הזאה נינהו ועיין בתוס' ולשיט' הר"מ בה' ט"מ דבכל הכלים חרב הרי הוא כחלל ול"ד כ"מ אם כן מוכח דנזיר הנוגע בכלים אינו בר הזאה וכן כ' הלחם משנה כאן ועיין בתוס' בסוגי' שהאריכו בזה. אכן בגוף הדבר תמוה מאוד שיהי' נזיר קל לענין טומאה מכל אדם ובפרט שהוא טומא' דאורייתא כמו שמבואר בפ"ה מה' ט"מ בכ"מ שם דהוא מן התורה רק הר"מ קורא אותו ד"ס כיון דאינו מפורש בתורה אם כן היאך יכלו חכמינו זכרונם לברכה לטהר וכבר תמה בכ"מ. ואני פרשתי יותר. וגם הטעם שכ' הר"מ דכדי שיעלו הימים לנזירות מאי נ"מ אם לא יעלו ואי דעובר על הלאווים דב"י וב"ת וכי מפני זה נטהר טומאה דאורייתא הכלל דברי' אלה אינם מובנים לי כלל. ובטומאות שאין הנזיר מגלח וטמא שבעת ימים אם הוזה עליו בג' ובז' וטבל בז' יום השביעי עולה לו לנזירות טהר' אבל אם נטמא בטומאה שמגלח אין יום הז' עולה לו עד יום הח' יום הבאת קרבנות טומא' ויבואר לקמן בדיני תגלחת בעזה"י. וע' לעיל בפ' אמור שכתבתי שם דין מת עכו"ם אם הנזיר מוזהר עליו הן באהל והן במגע ובמשא והבאתי שהמנ"ל בה' מ"א מפלפל בזה ע"ש.